אני לא אדם דתי. אני לא ממש מאמין שיש איזה איש עם זקן לבן או אישה עם זקן שחור, שיושבים בשמיים ומחליטים מה יקרה לנו. אבל אני מכבד את זה שיש הרבה אנשים שכן חושבים ככה, ואת זה שלרוב העמים בעולם יש מסורת דתית. גם לנו היהודים. ביקרתי לאורך החיים לא מעט פעמים בבית כנסת, ועשיתי לא מעט פעמים קידוש בערב שבת. אני מאמין שזכותו של אדם להיות חלק מהמסורת היהודית, גם אם הוא לא מאמין בקו המוכתב על ידי הרבנות הראשית.
הבעיה עם המסורת היהודית היא שהאנשים ששולטים עליה, שהם בדרך כלל, וכך זה לצערנו בכל הדתות, שמרנים ותאבי כח, ולא ממש מתעניינים בי. הם לא מתעניינים בצרכים המשתנים שלי או של אחרים, וברוב המקרים הם יעדיפו לאבד קבוצות ענקיות מהאוכלוסייה, רק כדי לא להתמודד עם שינויי הזמן. אני לא חושב שזה סוד גדול שהממסד הדתי בישראל מנותק מההוויה של לפחות חצי הישראלים.
מה עם רגשות החילונים?
הקליפ שהכינה דנה אינטרנשיונל לשבוע הגאווה 2014, הוא הזדמנות מצוינת לטלטל קצת קלישאות ישנות. דנה מבצעת מחדש של השיר של יהושע סובול ושלמה בר "ילדים זה שמחה". בגרסה שלה השמחה היא של כל המגדרים, ומכילה גם משפחות שבהן יש שני אבות, שתי אימהות או אב ואם שעשו סידור כדי להביא ילד לעולם. בקליפ שצולם, דנה הולכת לבית כנסת לחגוג בר מצווה לילד כזה.
הקליפ הזה עורר כמובן הדים רבים ולבסוף הוסר מהרשת. רובם לא של הממסד הדתי עצמו. מתברר שהממסד הזה לא צריך בכלל להגיד דברים. יש מספיק אנשים שמציעים במקומו "לא לפגוע ברגשות" של אנשים דתיים. ומה עם הרגשות של החילונים? מה עם הרגשות של דנה אינטרנשיונל שהיא אדם מאמין שמאוד רוצה ללכת לבית כנסת בלי שיסתכלו עליה כאילו הייתה חייזר?
הפעם האחרונה שבה הקהילה הדתית בישראל התעמתה עם הקהילה הלהט"ב, הייתה סביב מצעד הגאווה בירושלים. יום בהיר אחד נזכרו החרדים שלא מתאים להם מצעד בירושלים והקימו קול צעקה. האגפים השמרנים בארץ מיד הצטרפו "מה דחוף לכם ירושלים? לא מספיק תל אביב? אל תעשו פרובוקציה!" כאילו שירושלים שהיא עיר יותר קדושה מתל אביב, תיפגע עם הומואים ולסביות יצעדו בה.
עם או בלי קשר, בשנים האחרונות יש גידול עצום בנוכחות הדתית בקהילה שלנו. בארגון הנוער הגאה, איגי, יש צמיחה של מאות אחוזים בכמות של חניכים וחניכות דתיים, והמסיבה הכי מצליחה של החדשים האחרונים בתל אביב נקראת "גברא", מוגדרת כמסיבה לדתיים, ומאורגנת על ידי בחור דתי. חלק מזה נובע מכך שבציונות הדתית המתנחלים, שם מגדלים דורות חדשים על מסורת של "מה שאנחנו חושבים שמגיע לנו, מגיע לנו!", צמח דור שבחר להרחיב את תחושת ה"מגיע לנו" כך שתכלול גם נטייה מינית הפוכה, כמו שהם קוראים לזה. השר אורי אריאל, שלא חושש להציג דעות אנטי בכלל לא מבין מה שקורה אצלו מתחת לאף. מסתבר שגם אלוהים לא יכול להילחם בלהט"בים הדתיים, ואולי, כמו שתמיד אומרת דנה, הוא בכלל לא רוצה להילחם בהם, להפך. הוא הרי יצר אותם.
בסך הכל תזכורת
מה שמרגיז בכאילו סקנדל שנוצר סביב הקליפ של דנה הוא הדיון על הפרובוקציה. האם יש כאן פרובוקציה שנעשתה בכוונה? התשובה היא מאוד פשוטה. הדברים נעשו בכוונה אבל המילה פרובוקציה היא לא המילה הנכונה. בעידן הזה המטרה המוצהרת של קהילת הלהט"ב היא לנרמל את ההכרה במשפחה הגאה, בזוגיות, בצורך בהבאת ילדים, בקבלת התא המשפחתי הגאה כתא שווה לכל דבר.
אם מתקדמים עם החשיבה הזאת, בית הכנסת אינו מחוץ לתחום. לא להומואים, לא ללסביות וגם לא לטרנסג'נדרים. כשדנה, בבגד צנוע, מביאה ילד לחגיגת בר מצווה, היא לא מייצרת פרובוקציה, היא אפילו לא מתריסה. היא בסך הכל מזכירה לעולם שיש אימהות כמוה, יש להן ילדים, ובסופו של דבר לילדים האלה גם יהיה טקס בר מצווה. ילדים זה שמחה.
כל הדיבור על כך ששימוש באימג'ים דתיים, ובבית הכנסת, הם התרסה הוא דיבור נגוע, מיושן, ולא ראוי להתחשבות. הוא מתחבר לתחושה הכללית שבישראל, בניגוד לעולם, בגלל השליטה של הדת בפוליטיקה, הזמן עצר מלכת. זרמים מתקדמים יותר, נשים, ובטח להט"בים, צריכים להילחם הרבה יותר קשה כדי שהממסד הדתי יפנה להם מקום. זה חבל, אבל ככה זה. ולכן הקליפ החדש של דנה אינטרנשיונל הוא לא פרובוקציה אלא בסך הכל תזכורת.
מסר קטן וברור לכל מי שמשום מה עדיין חושב שהומואים ולסביות זה משהו שנופל תחת הכותרת "כל אחד יעשה מה שבא לו בחדר המיטות שלו". לא. קהילת הלהט"ב היא עכשיו קהילה שיש בה גם משפחות, וילדים, והדור הבא. וכן. גם אנשים מכל מיני סוגים, שאוהבים ללכת לבית כנסת. אני לעולם לא אבין למה, אבל אשמח להילחם על זכותה של דנה להתפלל בעזרת נשים. מגיע לה. וכל הכבוד לה.