כבר נכתב בהרבה מקומות שאביב גפן הוא הזוכה האמיתי של "דה וויס", אחרי שהמציא את עצמו מחדש בתוכנית. וכעת מגיע גם הדיסק שיוכיח את גאונותו השיווקית. "פסיפס" הוא לא רק אוסף מקרי של שירים שהקליט גפן בשנה האחרונה, אלא מסמן התובנה של גפן שעולם המוזיקה משתנה. הוא חושב שהדיסק כפי שאנחנו מכירים אותו די מת. הוא רואה איך הזמרים הים-תיכוניים מוציאים סינגל אחרי סינגל ואז אוספים אותם לדיסק – וגם הוא רוצה. פעם היו קוראים ל"פסיפס" חלטורה. אבל בעולם החדש שבו מכירות הדיסקים צונחות, החליט גפן להכות בברזל החם ופשוט לשחרר אסופת להיטים. הוא כמובן צודק. או לפחות צודק מסחרית.
היה די מדהים ומשמח לראות את גפן מלהטט בפריים טיים. הפורמט של "דה וויס" בנוי כך שהוא מחמיא בעיקר למנטורים. אם ב"כוכב נולד" העיקר הם הזמרים וב"X פקטור" יש שוויון בין הזמרים לשופטים שהופכים גם למנטורים, הרי שב"דה וויס" המנטורים הם הכוכבים הכמעט יחידים. כל ביצוע של מתמודד הוא בסך הכל עוד אופציה בשביל המנטורים להסביר משהו על טעמם ואישיותם ועוד הזדמנות לראות אותם מתרגשים. גפן – יותר מכל חבריו – ידע לנצל את זה. הוא הסביר שוב ושוב את סט הדעות שלו והצליח לעשות את זה באופן כה מוצלח, שאפילו שנאתו לזמר המזרחי התקבלה כמין שעשוע חמוד של טיפוס כן שאומר אמת. נכון, צריך לבקש רשות מאבי גואטה.
בדד, עם איפור בעיניים
השנאה הזו קצת מוזרה, כי אין סיבה אמיתית לשנוא זמר מזרחי. בטח לא כמכלול. בטח לא אם אתה נחשב לאדם ליברלי נאור ופתוח. אין רע בזמרים מסלסלים, בטח לא באופן גורף. למרות ששיטת הסינון של "דה וויס" גרמה לכך שבסוף לא נשאר אף זמר מזרחי בגמר, ברור שהיו בתחרות כמה זמרים מזרחים מצוינים. אור כהן ועידו צוריאל היו אפילו טובים יותר משני מתמודדים שהגיעו לגמר. אבל גפן לא שונא רק זמר מזרחי. בראיון מוצלח שנתן השבוע לבן שלו ב"הארץ" הסביר גפן שהוא שונא גם היפ הופ, Fאנק ורגאיי. הוא כנראה גם לא אוהב במיוחד דאנס ואלקטרוניקה. במילים אחרות, גפן הוא שמרן גדול ולא מאוד מגוון. שזה מעניין, כי הוא אוהב להציג את עצמו כמורד והוא גם נחשב לאחד כזה בתולדות המוזיקה הישראלית.
גפן הוא אחד משני האנשים היחידים בתולדות המוזיקה הישראלית שאהבו להתחפש. הראשון היה צביקה פיק. אחריו באו דני בסן ודני דותן, שבתור סולני להקות תיסלם והקליק הם מרחו איפור ושמו שחור בעיניים. אבל הם לא היו דמויות קיצוניות. גפן היה הראשון שהפך איפור לסוג של הצהרה. למרות שהוא זכר אלפא מושלם, הוא התעקש על סוג של בי סקסואליות. בתחילת הדרך הוא גם התהדר בפציפיזם ואנטי צבאיות ולכן נחשב לאחד המורדים הגדולים בתולדות הפופ הישראלי. הוא גם היה הרוקר הראשון בישראל שדיבר בהתחלה רק לבני הדור שלו.
אבל הרעש הגדול הסתיר את העובדה שמבחינה מוזיקלית הוא ריאקציונר גדול. גפן שר בקול מעט צפרדעי, שאני מוצא אותו מקסים, אבל נחשב בעיקר נועז. מעבר לזה כוחו הגדול הוא בהלחנה. זו הלחנה קלאסית, של בלדות בית-פזמון מהזן הכי מוכר. אבל כשהמלודיות נהדרות, למי אכפת שזה לא פורץ גבולות? מה גם שהטקסטים חיפו על זה. לכן גם היה קל מאוד לנוער הישראלי להתאהב במוזיקה שלו, שאותה כל כך נעים לשיר ביחד.
הוא ברא לנו את הפריים טיים, שיראו איך אנחנו מזייפים
20 שנה אחרי שיצא לדרך, גפן התקיים בשנים האחרונות בישראל בסוג של מים עומדים. הוא השקיע זמן רב בקריירה הבינלאומית, הן כסולן והן כחבר ההרכב בלקפילד, מה שלא אפשר לו לשמור על כוחו בישראל. בשנה האחרונה כל זה השתנה. הוא החליט לכבוש שוב את ארצו, ו"דה וויס" באה לו בזמן הנכון. כדרכו של גפן, הוא הראשון להגיד ולהצהיר על כך בגלוי, בלי להתחסד. וכדרכו של גפן הוא מיד בונה מציאות פרטית שלו. בראיון ב"הארץ" הוא התרברב על כך ששינה את הפריים טיים והביא זמרים שטרם נראו. זה כמובן קשקוש. "דה וויס" היא הרבה יותר שעשועון מאשר תחרות זמר, לכן היא טובה בעיקר למנטורים ולזמרים כמו צחי הלוי שכבר הקליטו דיסק וצריכים קצת חשיפת פריים טיים.
רק לשם התזכורת, ב"כוכב נולד" כיכבה מרים טוקאן, ערבייה שלא זייפה מעולם ואף שרה באופן מצמרר "כי האדם עץ השדה". והיו שם מתמודדים אלטרנטיביים מוכרים כמו דיאנה גולבי, מרינה מקסימיליאן בלומין, דוד לביא, לירן דנינו ולי בירן, לצד מתמודדים אלטרנטיביים יותר וזכורים פחות כמו אדיר אוחיון, אביב משולם ואיה פייגלין זהבי, שהיו חריגים ומוצלחים בהרבה מכל חברי הנבחרת של אביב. גם בבחירת השירים קשה להגיד שגפן הצטיין. רז שמואלי המוכשרת שרה בשלבים האחרונים שירים שהם בחירה די בנאלית ושמרנית כמו "סליחות" ו"ימי בנימינה". בואו נגיד שבעונה הבאה של "דה וויס" הוא יהיה יותר חכם.
אבל זה החן הגדול של גפן. גם כשהוא מבלבל את המוח, אתה נהנה להקשיב לו. גפן הוא הזמר הכמעט יחיד בארץ שמאמין בשיטה של להגיד בכל ראיון עיתונאי מה שנראה לו מתאים, גם אם בראיון קודם הוא אמר את ההפך. בראיון טלוויזיה שקיימתי איתו בשנת 1993, בתחילת דרכו, גפן דיבר הרבה על כך שהוא שונה, חריג ואחר. ניסיתי להזכיר לו שבפאבים תל אביביים כמו הגלולה (שהיה אז המקום הכי לוהט בעיר), הוא בכלל לא נחשב לחריג. גפן מיד אמר שהוא לא היה שם כבר שנתיים. התעקשתי שבמו עיניי ראיתי אותו שם כמה פעמים. ואז הוא נשבר ואמר בצחוק "טוב, אולי גררו אותי". גפן תמיד היה כזה, איש של הצגה גדולה ומתוזמרת, אבל מספיק הגון ומשועשע מעצמו, כדי להודות בטעויות.
ומצב הרוח: מסולסל חלקית עד בהיר
"פסיפס" הוא אוסף שירים מהשנה האחרונה: שני דואטים בהופעה חיה עם אביתר בנאי, שלושה שירים שהקליט עם עידן רייכל שבאחד מהם הוא כלל לא שר, הדואט המקסים עם שרון ליפשיץ ועוד שלושה שירים חדשים. החדשים, בעיקר "טיפות" שמככב ברדיו, מאוד מזכירים את הדיסק האחרון של קולדפליי ופחות מדי את גפן האהוב של "האם להיות בך מאוהב" ו"אור הירח".
אבל זה לא משנה. הדיסק הזה יהיה הצלחה מסחרית, כי גפן בתקופה טובה, הכי טובה שלו זה כמעט עשור. נקווה שינצל אותה לכתוב שירים מצטיינים חדשים בעברית, רצוי בפורמט של אלבום שיש לו הגיון פנימי. כי גפן אולי רוצה להיות יותר שלומי שבת, אבל בתור אדם שמרן, ברור שהוא הרבה יותר טוב במקומות שהוא מכיר, כלומר פורמט שבו כותבים אסופת שירים, בוחרים מתוכם את ה-12 הטובים שביחד גם מייצגים תקופה ומצב רוח, והופכים אותם לאלבום.
אם יש מסקנה אחת משעשעת מ"פסיפס" זה שדווקא בעסק הזה של לאסוף כמה סינגלים שיצאו במשך השנה, להוסיף כמה שירים חדשים ולארוז אותם ביחד לדיסק, יש לו עוד הרבה מה ללמוד מהים-תיכוניים. בתור התחלה, עדיף לקרוא לזה על שם אחד השירים, נניח "טיפות" ולא בשם אפולוגטי כמו "פסיפס", שחושף את העובדה שגפן לא מרגיש במאה אחוז בנוח עם הדיסק החדש. אבל אל דאגה. גפן לומד מהר. אם יהיה במקרה עוד "פסיפס", הוא כבר יהיה הרבה יותר ממזרי.