כשהייתי בן קצת יותר מ-30, הקרחת שלי התפרצה בגדול. זה היה מאוד לא נעים. במשך שנים חשבתי שאיכשהו זה לא יקרה, האמנתי שאשאר דליל, שזה יהיה רק חצי. כל הגברים בטוחים שלהם זה לא יקרה. הצרה הייתה שבעידן ההוא, לפני עשרים שנה, עוד לא היה ממש מקובל כמו היום, לגלח ישר את כל הראש. הייתי חייב למצוא פתרון. אז החלטתי לעשות הפוך על הפוך. גידלתי את שיער האצדעות, ואף משחתי אותו בג'ל ככה שיעמוד ויראה למרחקים. קראתי לזה "תסרוקת בן גוריון", כי זה היה קצת דומה. וכן, מסביבי כולם חשבו שהשתגעתי.
כמובן שאף אחד לא העז להגיד לי את הדברים בפניי, אבל מאחורי גבי היה דיבור חזק על זה שאני "קצת במצב". לצערי או לשמחתי, הייתי אז עורך עיתון "העיר" של תל אביב והיו מלא אנשים שהיה דחוף להם להתחנף אליי. ככה זה כשאתה בעל משרה ואנשים צריכים ממך דברים, הם מעדיפים לשקר ולשמור על קשרים. זה לא ייאמן כמה בקלות ובאיזו שכנוע עמוק אנשים עומדים מולך, כשאתה נראה כמו פסיכי, ובשיא השכנוע מסבירים לך שאתה נראה נפלא. "וגם רזית!".
ומה בעניין שערות על האוזניים?
אחרי חצי שנה החלטתי להעיף הכל. גילחתי את כל הראש, ובא הסוף לסאגה המשעשעת הזאת. רק אז, אחרי שגילחתי, יצאו מהארון כל הסובבים אותי, והודו ש"הייתה בעיה, נראית ממש weirdo". איתן, שהיה היחיד שצעק כל הזמן שהשתגעתי, מתחשבן עד היום עם לא מעט חברים קרובים ושולף ברגע הנכון את המשפט "אתם גם אמרתם לו שהבן גוריון יפה לו". אבל איתן הוא שמרן בענייני הופעה חיצונית ולכן זה לא תמיד עוזר לו.
לסיפור הזה, שאני מאוד אוהב לספר, ולצערי אין לי תמונה טובה להדגים אותו, יש הרבה מוסרי השכל. החשוב שבהם לצורך ענייננו, הוא שמעט מאוד אנשים מעירים לך על פגמים בהופעה חיצונית. נניח אם השיניים שלך מלאות אבנית, גדלות לך שערות לא סימפטיות על האוזניים, שלא לדבר על האף. אתם מכירים את המגוון. אנשים בקושי אוזרים אומץ להגיד לך שחולצה שאתה לובש מאוד לא מחמיאה לך. אני כמובן מדבר על אנשים שאוהבים אתכם, כי הרי תמיד יש את המטורפים שיגידו לכם דברים שלא ייאמנו. כך למשל בפורים האחרון אלתרתי תחפושת עם פאה נוכרית מצחיקה וחליפת אדידס קיצונית. במסיבה שאליה הלכתי הופיעה מולי אחת מאותם טיפוסים.
- "למה התחפשת?", היא שאלה.
- "לפרודיה על עצמי", עניתי בניסיון לצאת מגניב.
- הבחורה הביטה בי שוב ושאלה: "אתה לא תמיד פרודיה על עצמך?".
אאוץ'.
את כל הפרומו הארוך הזה אני נותן בגלל ששוב התחיל סביבי זמזום הבוטוקס, או ה"מילויים" כמו שקוראים לזה עכשיו. כי באמת לא כל מילוי הוא בוטוקס וכו'. לאחרונה אני שם לב שיותר ויותר גברים במעגלים החברתיים שלי נראים פתאום ככה טיפה אחרת. במקרה הטוב הם נראים פתאום צעירים וזוהרים יותר, במקרה הפחות טוב משהו בפרצוף שלהם השתנה; פתאום יש מצח כזה זוהר ונטול קמטים או נפיחות כזאת של "אין קמטים" באזור הפה.
אצל נשים אני מכיר את זה כבר שנים. כדי לא להעליב אף אחת נגיד שמסכנה ניקול קידמן, תראו מה היא עשתה לעצמה, ולך תדע איך היא נראית באמת ומה היה שם עם כל העדשות והפוטושופ. מה שברור זה שקידמן היא אחת שהפלסטיקה הפכה אותה מהבחורה הכי קולית בעולם למפלצת, מה שאומר שכסף גדול וטובי הרופאים הם לא הבטחה לכלום.
אבל עזבו כוכבות הוליוודיות. כאן, בישראל, אני מגלה כמעט כל יום עוד מישהו שברור שדחף בפנים. פוליטיקאים, שחקנים, מגישים, זמרים, וגם אנשים שנחשפים פחות למצלמות כמו עורכי דין, בנקאים וארכיטקטים. לפני שבוע ישבתי במסעדה תל אביבית די ידועה לצהרים, ומשום מה התחלתי לספור מסביבי את כמות הגברים שנראה לי ש"עשו משהו". מתוך 25 גברים מעל גיל 40 שבחנתי (בעדינות, שלא יראה שאני נועץ מבט), יותר משליש היו "עשויים". אז זה לא מדעי, קטונתי מלהיות מינה צמח. אבל זה בכיוון צמיחה.
לא מוכן להיכנס לארון הסיליקון
בחודשים האחרונים שאלתי מספר אנשים בעדינות האם אני צודק או שאני ממציא את זה. מעטים הסכימו להודות. אצל אחרים קלטתי שהם ממש לא מעוניינים בשיחה הזאת. כן, כן, ללכת לפלסטיקאי זה דבר אחד, לדבר על זה זה משהו שונה לגמרי. מזל טוב, הנה עוד ארון!
וככה, כשנשאלת מחדש השאלה האם הגיע הזמן לעשות משהו עם הפנים שלי, קצת קשה למצוא אדם להתייעץ איתו בכנות. האם צריך טיפה למלא את החריצים סביב הפה? האם צריך לעשות משהו עם העיניים או שעדיף, כמו שהציע לי חבר, להגביר את קצב הטיפולים הקוסמטיים הרגילים ולהוסיף אקסטרות כמו "טיפול חמצן" או את הטיפול המבהיל בדם שמשום מה נקרא גם "טיפול בר רפאלי". מי יחלוק איתי את ניסיונו?
אני גם חושש שהעניינים האלה הם קצת כמו "הוטל קליפורניה", שזה במילותיהם של האיגלס "you can check out anytime you like but you can never leave", או בעברית פשוטה, מרגע שהתחלת אין דרך חזרה. ואז יש שתי בעיות, שהפחות חמורה בהן היא כסף: זה יקר, ממש יקר, וזה מתיישב על התקציב השנתי שלך לתמיד. אבל כסף זה רק כסף, וזה כלום לעומת התחושה שאין דרך חזרה. שמרגע שנגעת בפנים שלך, אתה נכנס למעגל שאי אפשר לצאת ממנו. זה יתחיל בזריקה, ואז יעבור לניתוחונים, ובסוף תמצא את עצמך מתרוצץ בניו יורק לחפש את המומחה שיודע למתוח את הצוואר - איבר שרק בשנים האחרונות למדו בפלסטיקה להשתלט עליו.
בתור אחד שאף פעם לא עשה קעקוע בגלל שזה "לכל החיים", מה יהיה אם אתחרט? אני מודה שהפחד הוא גדול. הנטייה הטבעית היא להגיד נו מה, כל כך הרבה אנשים הזדקנו כאן בעבר בלי פלסטיקה וחיו באושר ועושר, אז מה דחוף לי. מצד שני, גם לא היה להם טלפון סלולרי. העולם מתקדם, סטנדרטים משתנים, ולמה להיות עם הגב דווקא לשכלולי הטכנולוגיה שגורמים לך להראות טוב יותר? וכן, לא נעים להגיד, אבל העשור השביעי לחיי נמצא לא הרחק מעבר לפינה, ולך תסמוך על אנשים שאומרים לך "אתה נראה נהדר, מה אתה צריך את זה?".
בינתיים אני גיבור גדול, סומך על זה שהפילטרים בכל אפליקציות הצילום הולכים ומשתכללים. אבל כל זה מספיק רק עד הרגע הזה שאתה מתעורר בבוקר, ניגש למראה במקלחת ורואה מולך עיי חורבות. אתה מסתכל ולא מאמין. במראה יש משהו שמזכיר את הפנים שהיו לך פעם, ועוברת שעה ארוכה עד שהכל חוזר למקום. זוועה. אתה מביט ולא מאמין, ונשבע שתקבע פגישה עם אחד הפלסטיקאים המובילים, סתם בשביל להבין מה האופציות. זה קרה לי בתחילת השבוע, אבל איכשהו בגלל החג הדחקתי. מעניין מה יהיה בשבוע הבא. ההחלטה היחידה שלקחתי בינתיים היא שאם אתחיל, אני לא אתבייש בזה ואספר לכולם. כלומר לקוראי מאקו, שזה כולם. מבטיח!