הערב (חמישי) אני עולה לירושלים להשתתף באירוע שנקרא "עושים אהבה, כנס אחדות ואהבת ישראל". המארגן, אבנר שאקי, בחור ימני ודתי, ארגן אירוע שבו ידברו בהתנדבות אנשים מעולמות שונים על אהבתם לישראל, ועל הסיבות שבגללן הם אוהבים את עם ישראל. את מה שמכונה שם "מדינת תל אביב", אני אנסה לייצג בכבוד עם אלדד יניב, שמקדיש את השנה האחרונה בחייו לנסיון לייצר דיאלוג עם מתנחלים.
האירוע יתנהל תחת הענן הכבד שהטיל עלינו מותה של הדר כהן. זה תמיד ככה בישראל. רבים, צועקים, ובסוף נהרג מישהו צעיר ויפה פנים, ומיד מופעל מין מכבש כזה של התכנסות לתוך הכאב שלנו. כל כך צעירה היא הייתה, ניגשה לבקש תעודת זהות, ונרצחה. לך תסביר היום למישהו, שבלי פתרון מדיני, בלי אופק, הדר כהן היא רק חוליה בשרשרת אנשים צעירים שנמשיך להקריב על מזבח האובססיה להתנחל?
גם ברור לי מראש שאני אנסה לדבר שם באופן מדוד ורגוע יותר. אדגיש את העובדה שסבי היה רופא אצבע הגליל, שאבי נפצע אנושות לא רחוק ממקום הכינוס, בשנת 1965, כשהר הצופים עוד היה מובלעת ישראלית בלב השטח הירדני. וכמובן אוסיף את העבר הצבאי הסמי-מפואר שלי, בקורס טיס, בבסיס לוחמה אלקטרונית בסיני, לא רחוק מהתעלה, ואת היהלום שבכתר, השבועות הארוכים שביליתי כמילואימניק בהרי השוף, במלחמת לבנון הראשונה. אני אעשה זאת בניגוד לרצוני. אני לא חושב שהישיבה בבונקר על פסגת ג'אבל ברוך המושלג היא כרטיס הכניסה שלי לאיזה מקום. אבל ברור לי שאחרים חושבים אחרת.
אני אסע לירושלים בלי חשש. למעשה אפילו החמיא לי שבתקופה טעונה זאת הזמינו דווקא אותי לירושלים, לאירוע שרוב הקהל בו יהיה דתי, ימני. זאת פסיכולוגיה הכי פשוטה. מרגע שמזמינם אותך לאירוע הזה, בא לך למצוא דרך להגיע לליבו של הקהל, אולי לגעת לו קצת בלב, ולהסביר איכשהו, כמו שכתב השבוע מזכ"ל האום, שבשום מקום בהיסטוריה כיבוש לא נגמר בטוב. אבל אז נזכרתי שהקהל הזה בכלל לא מאמין במילה "כיבוש" אלא יותר במילה "שחרור". נבהלתי, אבל הרגעתי את עצמי. יהיה בסדר. אשתדל להיות נחמד וחיובי, אני יודע לדבר מול קהל. האירוע (אני מקווה) יעבור בשלום.
אף זמר מוביל לא צלצל בהיסטריה ודרש שיזמינו אותו
מחר (שישי) לעומת זאת, אני מופיע באירוע אחר לגמרי. תחת הכותרת "הרשימה השחורה" יתכנסו בצהרים בהאנגר 11 בנמל תל אביב אנשים ונציגי ארגונים שרוצים למחות על קמפיין "השתולים בתרבות" של "אם תרצו" ובכלל נגד התחושה שלהיות שמאלני בעידן הזה ולדבר על דיאלוג או על זכויות אדם, הפך להיות עסק מאוד קשה. לאירוע הזה אני דווקא הולך בחשש קל. אפשר והגיע הזמן לצאת מהארון עם זה שהשמאלנות שלי, הפכה להיות משהו שאני צריך לחשוב עליו פעמיים.
לא בגלל שהדעות שלי השתנו, או שהקצנתי, אלא בגלל שהעולם השתנה. להיות איש שמאל, שחושב שמזמן היה צריך לעצור את התרחבות מפעל ההתנחלות, להתחיל לדבר עם החמאס ועם הרשות הפלסטינית ולהגיע לפתרון שתי המדינות נקרא כרגע להיות "שמאלני קיצוני". אני לא אחזור על רצף האירועים של החודשים האחרונים, אבל גיליתי לאחרונה שגם בקרבתי, אנשים מעדיפים לשמור את הדעות שלהם לעצמם או לפורומים סגורים.
התחושה היא שהגיע הרגע שזה עשוי לפגוע בך. שלאיש אין כח יותר לשמוע שאנחנו לא ממש צודקים. אומרים לך "אנשים נדקרים ברחובות" ומצפים שפשוט תסתום. זה עוד לא נאמר ממש בקול רם, לא בנוכחותי לפחות, אבל ביותר ויותר מקומות, מעדיפים לא לשמוע יותר שמאלנים שנחשבים "קיצונים מידי". וכשאני אומר קיצוניים מידי, אני מדבר על אנשים כמוני שהם בטווח שבין הצד השמאלי של מפלגת העבודה למרצ. על אזורים שנחשבו עד לפני שנים ספורות למיינסטרים לגמרי.
המציאות זזה. וזה נהיה באמת קצת מפחיד. מה אם יהיו שם מחר בנמל תל אביב הצל והגייסות שלו? או איתמר בן גביר ובנצי גופשטיין והחבורות האלימות שלהם? מה אם תהיה שם מחר אלימות פיזית? ולא רק אלימות פיזית. לא פלא שלא מעט חברים שהצעתי להם ללכת איתי, אמרו ש"עזוב, לא חייבים". הקמפיין של "אם תרצו" היה הרבה פחות טעות או מקרה חד פעמי, ממה שנדמה. זה הגיע מהצורך של השלטון לסמן את אלה שאין יותר כח אליהם. וכן, גילה אלמגור, עמוס עוז ודוד גרוסמן הם בדיוק הסמל של הקבוצה הזאת. הם לפחות נורא חשובים.
אני חשוב הרבה פחות מהם, ולכן אם יעקפו את השם שלי בכל מיני מקומות שבהם דנים בהצעות עבודה, אפילו לא יהיה סקנדל גדול. בטח לא סקנדל ציבורי. זה לא מקרה שברשימת האנשים שבאים לדבר מחר בעד שלום, יש (בינתים) מעט מאוד שמות מהשורה הראשונה, אם בכלל. אף זמר ישראלי מוביל לא צלצל בהיסטריה וצרח שאם לא מזמינים אותו, הוא עושה סקנדל. גם לא אנשי רוח מובילים. למעשה רבקה מיכאלי האהובה והנערצת, היא כמעט השם היחיד ברשימה שהוא מלב המיינסטרים. יצאה צדקת.
אז אפשר להאשים את המארגנים, שהם לא מספיק מאורגנים, ולא יודעים לעבוד. אבל זאת היתממות. כי האמת היא שגם אנשים שמאוד מסכימים לערכים של האירוע הזה, ומזדהים עם כל מילה שתיאמר שם על במה, לא ממהרים להגיע, בודאי לא להופיע. הם זוכרים מה עשו לאורנה בנאי.
אני נזכר בהפגנה המיתולוגית בכיכר רבין, שעוד היתה כיכר מלכי ישראל, נגד מלחמת לבנון. זאת ההפגנה שבה הגיעה לשיר גם ירדנה ארזי. אז היא היתה סמל של מיינסטרים, וההשתתפות שלה לצד נורית גלרון וסי היימן, כלומר הרצון שלה להביע מחאה פוליטית, נחשבה למפץ גדול, לא פחות. עברו מאז יותר משלושים שנה. הצעירות שהחליפו את ירדנה ארזי בראש מצעד הפזמונים, בכלל לא יודעות שיש אירוע כזה. הצעירות שהחליפו את נורית גלרון, מעדיפות להתרכז בקריירה. וגם גלרון וארזי עצמן, התעייפו או באופן כללי מעדיפות לא להיות בעין הסערה.
האמת, גם אני מעדיף לא להיות בעין הסערה. כשצלצלה מישהי מההפקה ושאלה אם אני מוכן להשתתף, לקחתי לעצמי יום לחשוב. בסופו הבנתי שאין לי עדין אומץ להגיד לא. שאם לא אשתתף באירוע הזה, בידיעה שפחדתי שזה יגרום לי איזה נזק, אני לא אסלח לעצמי לעולם. החלטתי גם שלא אגיד מחר על הבמה שאני מפחד. אגיד רק מעט מילים פשוטות על זה שחייבים להאמין, שבסוף יהיה טוב. יש עכשיו את הסיסמא הזאת "יום אחד הכיבוש ייגמר". אני משתדל האמין בה.