יש את הרגעים האלה שבהם אתה קורא באקראי משפט, סתם משפט טיפשי באיזה עיתון, ולפתע אתה מבין משהו על החיים שלך. הכותרת ב"ישראל היום" היתה לגמרי תמימה: "מבוכה בנובל: דילן לא בא, הזמרת התבלבלה". משפט רגיל. תיאור אירוע שלדעת העיתון היה מביך, כי זמרת אחת, שהם לא מכירים, התבלבלה בזמן השירה בטקס חלוקת פרסי נובל.

עכשיו אספר לכם מה אני ראיתי. פטי סמית, משוררת הרוק הניו יורקית, היא אישה אגדית. ספר הזיכרונות היפה שלה, "רק ילדים", הוא תיעוד נהדר של שנות השבעים והשמונים בניו יורק. הביוגרפיה שלה קשורה בצלם המנוח רוברט מייפלטורפ, באנדי וורהול וברבים אחרים. כזמרת היא קול שמסמל דור שלם. לא במקרה בחרו האקדמיה הנורבגית ובוב דילן דווקא אותה שתשיר בטקס.

סמית תהיה השבוע בת 70. יש לה שיער אפור לבן מרשים שמסורק בדרך המיוחדת רק לה. מול אולם מלא בבורגנות סקנדינבית קרירה, שלא בהכרח מכירה ומוקירה אותה, היא עלתה לבמה, בחולצה גברית לבנה וז'קט שחור אלגנטי, כדי לשיר את אחד השירים שבגללם נחשב בוב דילן לגאון ולראוי לפרס נובל. מבחינתי זה רגע מכונן. "גשם כבד עומד לרדת" הוא שיר מחאה קלאסי ויפהפה. הביצוע של סמית היה עוצר נשימה, כזה שעושה לך לבכות. גודל האירוע, והעובדה שדילן בעצם שלח אותה, גרמו לסמית עצמה להתרגש עד כדי כך, שברגע מסוים היא התבלבלה במילים.

ההתבלבלות הזאת היה נוגעת ללב. אין דרך אחרת לתאר זאת. זאת לא איזו התבלבלות שתהפוך לסרטון ויראלי. היא טעתה, לקחה נשימה וחזרה לעצמה כדי להמשיך בביצוע המושלם שלה. הקהל הנורבגי, כמו האנשים שנתנו את הכותרות בעיתונים, התמתח בכיסאו, נדרך, ואז חזר להביט בה במבט משועמם. בסוף הצליח הבמאי למצוא בין כל האורחים אישה שחורה ויפה שמחתה דמעה. ניצלנו!

אני מספר את כל הסיפור הזה כי אני הזלתי דמעה מול הביצוע של פטי סמית, שאני מעריץ, ואני מרגיש שהעולם שלי הולך ונעלם. פטי סמית ואפילו בוב דילן הם דמויות מרכזיות בחיים שלי, שנעלמות ברגעים אלה מהתודעה הציבורית. הם מבוגרים, הם לא בסנאפצ'ט, הם מתאדים. זו כנראה דרכו של עולם. המחשבה הזאת התחדדה עוד יותר סביב יום ההולדת השבעים של חוה אלברשטיין שחל גם הוא השבוע. ברדיו ניגנו שירים שלה, ושדרנים ושדרניות בני עשרים ניסו להתפייט על "חוה". הם דיברו בקלישאות רדודות והיה ברור שהם מזייפים איזה רגש ששמעו מהוריהם או ממנטורים בוגרים. נאלצתי להשתיק אותם ולעבור לפלייליסט הפרטי של אלברשטיין שיש לי על הנייד.

מלכה לב שבור

גם חוה אלברשטיין היא עולם הולך ונעלם. ובעצם גם אני. כשאני מתקרב לגיל 60, אני מבין שכל עולם המושגים שלי והדברים שגדלתי עליהם ועיצבו אותי הופכים לשוליים, להערות אגב בזרם הכללי. לפעמים זה משונה ממש, כמו במקרה של דיוויד בואי, שמותו החזיר אותו פתאום לתודעה, למרות שמעטים מבינים מה הוא היה, מי הוא היה, איך הוא השפיע על כל עולם המגדר ועוד דברים כאלה שרק מלהגיד אותם אני משעמם את עצמי.

כשזה מגיע לחוה אלברשטיין זה נהיה גם טעון, כי נכנס העניין הישראלי הפנימי של למי שייכת המדינה ומהי התרבות שלה. בשנים האחרונות אני ערני מאוד להתנשאות האשכנזית רבת השנים, שקימטה והקטינה את יהדות המזרח. באופן טבעי, חוה אלברשטיין ושיריה הפכו לסמל של אשכנזיות ישראלית ישנה. וכאן נהייתה מעט דילמה. אני אוהב את אלברשטיין באופן הכי עמוק, היא חלק מהנשמה שלי. אבל אני שונא כשהיא הופכת לכלי ניגוח אשכנזי מול אלה ש"גנבו לנו את המדינה".

לצערי גם אלברשטיין עצמה אמרה בשנים האחרונות כמה אמירות לא מוצלחות, ואנשי הזמר המזרחי נוטרים לה על כך. ולכן, בלב שלי בפנים, יש כל הזמן ניסיון למצוא את האיזון בין האהבה האינסופית שלי אליה, לבין הדיון הסימבולי, שהוא יותר מורכב. כשאלברשטיין שרה "ובשבת בבוקר אין למי לצלצל" או סתם את "פרח הלילך", דמעות חונקות את גרוני. אני מרגיש ברגעים האלה כמו מהגר זקן, בארץ זרה, שפתאום שומע צלילים מילדותו. אלברשטיין היא הילדות שלי, אבל אני אוהב אותה רק בתנאי שהיא אינה לעומתית.

כי עם כל הכבוד, מה שאלברשטיין בשבילי הוא בדיוק מה ש"עמק הפרחים" ו"היכן החייל" בשביל מזרחיים. ושני השירים האלה, שלא הושמעו ב"ארבע אחרי הצהרים" ברדיו שלכם, הם איקונים ויפים לא פחות משיריה של אלברשטיין. סביב מותה של אהובה עוזרי, ושוב מול אותן התפייטויות בשקל ששמעתי ברדיו, הבנתי פתאום שגם עוזרי ושיריה הם עולם הולך ונעלם.

המעריצות הצעירות של עומר אדם ומשה פרץ לא בהכרח מבינות (וזה ניסוח עדין) מי זאת הגברת הזאת שלא שרה מלא שנים וכולם אומרים שהיא הייתה חשובה. ואולי יש קו מחבר בין פטי סמית, חוה אלברשטיין ואהובה עוזרי, שלושתן יוצרות באמת מיוחדות במינן, שכל אחת מהן היא מלכה אצל קבוצה מסוימת, ועולם הולך ונעלם אצל כל היתר.

בהתחלה כל זה ציער אותי מאוד. איך זה יכול להיות שפטי סמית, חוה אלברשטיין ואהובה עוזרי הן הערות שוליים. שבעיתונים עוד מעט ישכחו את השם שלהן. אבל אז התפייסתי עם עצמי. העולם באמת שייך לצעירים, בני ה-45-25 שמאיישים את רוב המשרות בתקשורת ומנהלים את רוב השיח האינטרנטי. הם שולטים בעולם, וצריך להתרגל לזה.

גם הרעיון שאליליך הם עניין פרטי, ואתה יכול לחלוק את ההתרגשות שלך מפטי סמית רק עם מתי מעט, היא לא דבר כזה נורא. מה אכפת לך כמה אנשים אחרים באמת התרגשו מהביצוע של פטי סמית? את ההמונים תוכל תמיד לפגוש בפארק בהופעה של ג'סטין ביבר, בן ה-22. לפחות כשהוא יהפוך לאלביס פרסלי (מי זה? היה פעם אחד כזה, לא?) אני כבר לא אהיה כאן. עולם הולך ונעלם.