בעולם קורים דברים קיצוניים. עמנואל מקרון, דולנד טראמפ וג'סטין טרודו הם שלושה מנהיגים מפתיעים (ובשניים מהמקרים גם צעירים, חתיכים ומהממים) ששינו את התמונה הפוליטית בארצם מהקצה של הקצה. מה שיותר חשוב – הם הגיחו כמעט משום מקום. לנו יש בינתיים את אבי גבאי שנבחר לראש המחנה הציוני, ומאז לא ממש מוצא את הטון הנכון שיהפוך אותו למנהיג סוחף.

עכשיו הגיע הזמן של מרצ, והנה גם בשמאל הישראלי יש לרגע תקווה שיבוא שינוי: אם ב-22 במרץ ייבחר אבי בוסקילה להיות האיש שיחליף את זהבה גלאון, יש מצב שבבחירות הבאות לכנסת תהפוך המפלגה הזאת, שכבר שנים מתנדנדת סביב אחוז החסימה, לגוש שמאל גדול ורציני שמזנב במפלגת העבודה עם 10-12 מנדטים. נשמע קצת אוטופי, אבל מכל השמות שהצטרפו למשחק הפוליטי בזמן האחרון, בוסקילה נראה כמו היחיד שהוא לא עוד מאותו הדבר. היחיד שיכול לשנות קצת את כללי המשחק.    

אקסטרה שמאל

בתיק העיתונות של בוסקילה יש תמונה שמדגימה את היתרון שלו. תמונה מחברון, משנת 1997, שהגיעה לכותרות העיתונים.

אבי בוסקילה (צילום: צילום רויטרס באדיבות ידיעות אחרונות)
בוסקילה עוצר את נועם פרידמן, 1997 | צילום: צילום רויטרס באדיבות ידיעות אחרונות

בוסקילה היה אז רב סרן, אחראי על החיילים ששמרו על רחוב השוהאדה בחברון. הוא היה ערני ולקח בחשבון גם טרור יהודי. כשחייל צה"ל בשם נועם פרידמן פתח באש לעבר העוברים והשבים ופצע שבעה אזרחים פלסטינים, הוא השתלט עליו במהירות ועצר את המשך הירי. בוסקילה גוהר מעל פרידמן ומצמיד אותו לקרקע – זה מסוג התמונות האיקוניות שכנראה ישרתו אותו בקמפיין. אבל לפני ששואלים מיהו באמת בוסקילה ומה הוא מביא לשולחן, בואו נדבר קודם על מה שהיה.  

בבחירות 2015, כמו באלו שלפניהן, הצבעתי מרצ. הבעיה היא שעם השנים ההצבעה הזאת נהייתה פחות ופחות כיפית, ובבחירות האחרונות הודעתי לעצמי ולעולם שזאת הפעם האחרונה. שיותר לא אצביע למפלגה הזאת, שהפכה בעיניי עם השנים לגוף מנותק. המצע של מרצ אמנם מציג דעות שאני מאמין בהן, אבל המפלגה איבדה את היכולת לתקשר אותן למי שאינם במחנה המיידי, הקטן. ונדמה לי שאני לא לבד בתחושה הזאת.

תמר זנדברג (צילום: יונתן סינדל, פלאש 90)
אח כדורגלן זה לא מספיק. זנדברג | צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

אני מכבד מאוד את זהבה גלאון. היא אישה רצינית וראויה, אבל זה לא מספיק לי יותר. גם אילן גילאון לא נראה לי כנושא בשורה שונה מהותית מזו של גלאון. את תמר זנדברג אני מעריך ומכבד, אבל להיות חברת כנסת מוצלחת זה לא בהכרח מספיק בשביל להפוך למנהיג שיסחף אחריו תנועה שלמה. מה בעצם מציעה זנדברג שלא היה לפניה? זאת אותה נימה מוכרת שאינה מצליחה לפרוץ אל מעבר לקהל הצפוי. זנדברג היא אחות של כדורגלן נערץ, מה שעזר לה לצאת בשלום ממפגש עם אייל ברקוביץ' ואופירה אסייג, אבל זאת בערך תקרת הזכוכית.

עד שבא בוסקילה הייתי בתחושה שכדי לשנות אתה צריך להתחבר למחנה גדול יותר. שעדיף אולי להיות סמן שמאלי במחנה מרכזי יותר כדי להביא לשינוי. ושינוי זה לא להחליף את נתניהו: זה משהו הרבה יותר עמוק. לכן החלטתי בשנה האחרונה, ביני לביני, שבבחירות הבאות זה או יאיר לפיד או כחלון. למפלגת העבודה אין לי כוח. היא תמיד נראית לי גוף מסורבל מדי. אני לא סובל את זה שכל מי שמוביל שם הוא בעצם עבד של הוועדים הגדולים. אולי אם סתיו שפיר תוביל אותם אשקול מחדש את עמדתי.

זהבה גלאון צילום (צילום: יונתן סינדל, פלאש 90)
ראויה אבל לא יכולה. גלאון | צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

לא קל להמשיך להיות איש שמאל בישראל. גל המתקפות על "שמאלנות", על ארגונים כמו "הקרן החדשה" ו"שלום עכשיו" ו"שוברים שתיקה", הוא כבר מזמן צונאמי והוא עושה את שלו. בחסות נשיא אמריקאי מטורף ששלח הנה שגריר עם דעות של מתנחל, עומדים להכשיר את כל ההתנחלויות הלא חוקיות בגדה. אם נמתין עוד קצת, "נוער הגבעות" יהיה שם של תנועת נוער שמקבלת יותר כסף מכל תנועות הנוער האחרות ביחד.

צעירים כבר לא יודעים בדיוק מה זה "הקו הירוק". הם לא מבינים מה זה המילה הזאת "כיבוש". כשפלסטיני בגדה מחליט לרצוח מתנחל אקראי, אין יותר אפילו מי שיגיד שזה היה צפוי בהינתן העובדה שפתרון שתי המדינות הולך ומתרחק, עד שהוא הופך כמעט בלתי אפשרי. חייבת להימצא דרך חדשה להסביר את הפתרון ההגיוני והצודק הזה. אני לא בטוח שיש מישהו שקרוב למצוא אותה, אבל לאבי בוסקילה יש סיכוי להיות האיש הזה.  

יחד בגאווה, יחד בתקווה

אז מיהו אבי בוסקילה? בחור ישראלי, מושבניק, שהיה קצין בצנחנים ולאחר שהשתחרר התחיל לעבוד במשרדי פרסום בתל אביב. בשלב מסוים הבין שזה לא מספיק לו ועבר לפוליטיקה. לפני שנה וחצי מונה למנכ"ל "שלום עכשיו" ומאז הוא מנסה להחיות את הרעיון שהישראלים בעצם רוצים שלום. אבל יותר מזה, הוא מביא איתו את שמו. בוסקילה. שם מרוקאי מובהק שאין לטעות בו.

הפגנת שמאל 2010 (צילום: אורי לנץ, פלאש 90)
לפנות אל מחוץ לקהל הצפוי. הפגנת שמאל ב-2010 | צילום: אורי לנץ, פלאש 90

בעידן החדש שבו הכל בנוי על סמליות מהירה ומיידית, יש משהו מאוד עוצמתי בכך שלמחנה השלום יהיה מנהיג מרוקאי עם שם מרוקאי. העובדה שהוא הומו וחי עם בן זוג בתל אביב משבשת עוד יותר את מערך הסטראוטיפים.

עם בוסקילה בראש מחנה השמאל, קל יותר להסביר במצפון נקי למה בסלידה מההתנהגות של מירי רגב ודוד אמסלם אין ולו קמצוץ של גזענות מהסוג הישן, או בכלל קמצוץ מגזענות מוסתרת או מודחקת. זה אולי פשטני ואולי אפילו קצת שטחי, אבל זאת המציאות ולא כדאי להתעלם ממנה. מנהיג מרוקאי ראוי לשמאל. איזה פתרון נפלא.