ככל שעוברות השנים, אצל שלמה ארצי עדיין כל אלבום הוא מלחמת הישרדות. או כמו שהוא כותב בחוברת המצורפת לדיסק החדש שלו: "תשוקת המוסיקה לא עברה לי. אני עדיין אוהב לעשות אלבומים. זה 'ביזנס' קשה, זה טירוף דעת, אבל זה משחרר". ארצי שם את המילה "ביזנס" במירכאות, אבל אפשר טיפה להתעכב עליה. הוא לא בוחר להגיד שקשה לו ליצור, שהוא מחפש לא לחזור על עצמו, שהוא מתעורר לפעמים בבוקר עם זיעה קרה וחושב "כמה שירים כבר יכול אדם לכתוב?". הוא מעדיף את המילה הזאת, "ביזנס", שמסבירה שאלה הם חייו. זאת העבודה שלו, זה הקיום שלו.
על העטיפה של הדיסק החדש, "קצפת", הוא מצולם במשקפי שמש, מביט כלפי מעלה, אבל על עטיפת החוברת הפנימית ובצד האחורי של הדיסק הוא מצולם במבט מודאג, כשמאחורי גבו מגיחה תמונה שלו כנער. תגידו לו שאין מה לדאוג; שהוא כבר שנים ארוכות האיש הבכיר ביותר במוזיקה הישראלית; שברור שהוא יוכל להמשיך ולמלא את קיסריה עד סוף ימיו. כל זה לא משנה, הוא מצדו יעדיף להיצמד לחרדה שכל זה לא מובטח, שיום אחד זה עלול להיגמר. ובאמת, כמו בשלושת אלבומיו האחרונים, "צימאון", "שפויים" ו"אושר אקספרס", גם כאן התחושה היא ששלמה ארצי נאבק. בזמן, בשגרה, בתחושה שאמר כבר את כל מה שהיה לו להגיד.
בלי פוליטיקה, תודה
"קצפת" הוא פחות אלבום עם אמירה, ויותר אסופת שירים שהגיעה זמנה להשתחרר לעולם. ארצי, כך ידוע, מבלה באולפנים תקופות ארוכות מאוד. מקליט, מתקן, מקליט מחדש. באלבום החדש יש שני שירים, "הכינורות" ו"עלייך לא אוותר", שהוא מציין כי הוקלטו מזמן ורק עברו שיפוץ. האחרון אכן נשמע כמו משהו שבקלות יכול היה להתאים ל"חום יולי אוגוסט".
הדיסק כולו אינו תופס איזה רגע. זהו תיעוד זמן שכזה. ארצי מגיש לאוהביו עוד מקבץ שירים שעליהם עמל בשנים האחרונות. אז מה מוסיפים 14 השירים החדשים לרפרטואר הגדוש שלו? על השאלה הזאת יש יותר מתשובה אחת. מאז אלבום המופת שלו, "שניים", ארצי לא כתב הרבה שירים שיכנסו לרשימת הלהיטים הגדולים לו.
אז בואו נתחיל דווקא מהטוב, השיר "ואולי" שפותח את הדיסק, שהוא להיט שלמה ארצי קלאסי הכי מוצלח של העשור האחרון לפחות. יש לו טקסט ממזרי, השימוש בשמות נעמי ואדל מקפיץ מאוד, ההפקה המוזיקלית טרייה וססגונית, ומכילה את כל השטיקים של הזמן הזה, כולל צעקות מטופלות חמודות כאלה ששומעים בפזמון, כאילו ממרחק. זה שיר אנרגטי ומרים וארצי נשמע כה רענן ורלוונטי, עד שאתה מתפתה להאמין ש-67 זה ה-27 החדש.
אלא שעם כל הכבוד לאדל, מאוד בולט שהדיסק הזה, כמו שלושת קודמיו, מוצא את ארצי באותו מקום בחיים. מתעסק מאוד בבגרותו, בחלוף השנים, ובאהבות שלו, בסיכומים. כל מה שעובר על ישראל בשנים האחרונות, כמעט ולא מצליח לחדור. אז כן, "בלב העיר שבה נולדתי, עובדים זרים בורחים מהר", (מתוך "קצפת") אבל שום דבר מעבר לזה. ארצי לא חוזר יותר למשפט "יש לנו ארץ, למה עוד אחת?" או כל דיון אחר שקשור לפוליטיקה. גם הייאוש והתסכול לסוגיהם השונים, או הנהנתנות החדשה, לא באמת מגרים אותו לכתוב. וזה קצת חבל.
התבלין שארצי הוסיף לרפרטואר שלו בעשור האחרון הם הדואטים. לא כמשהו חד פעמי כמו "שניים" עם ריטה, אלא כקונספט. גם באלבום החדש יש ארבעה כאלה, כמעט שליש מהשירים. היתרון בדואטים האלה, הוא שהם מאפשרים גיוון. לפעמים, המפגש עם אמנים נוספים מחייה את ארצי וטוען אותו. כך היה למשל עם דודו טסה ואברהם טל. לפעמים הוא מעט מאומץ, כמו שהיה במקרה של אריק איינשטיין.
באלבום הנוכחי רק חלק מהדואטים עלה יפה. הדואט עם יובל בנאי הוא הבעייתי מכולם. זה אמור היה להיות שיר אמיתי על הקשר בין אבות ובנים שרים. אצל בנאי הקשר הוא כפול, גם עם אביו המנוח וגם עם בנו. הקשר הזה כמובן טעון מאוד ויש בו הרבה מצוקות, והיה מעניין לשמוע שיר חושפני בעניין הזה. ארצי העדיף לכתוב "ביחד לנצח" עם מילים מכובסות, שאין בהן שום התמודדות. גם הלחן לא מהמבריקים שלו, וביחד עם ההפקה הרוקרית המעט מיושנת, זה יוצא השיר המפוספס באלבום.
הדואט "והאמת" עם ישי ריבו, לוקח את ארצי לאזורי השירים האמוניים. זה שיר יפה. ריבו הוא יוצר מוכשר, והמפגש בין שניהם מייצר ניצוצות. אני מודה שבאופן אישי, לשמוע את ארצי שר "אתה הוא אלוהינו, ואתה הוא מושיענו", עושה לי קצת כאב בטן, אבל אולי זה רק אני. בעיני ארצי היה תמיד סמל לחילוניות ישראלית, אבל כנראה שהחילוניות הזאת היא כבר לא מה שהייתה. אז הנה מציאות חדשה שכן חדרה לשירים. לא בטוח שזה מה שאני מחפש אצל ארצי.
התקווה נמצאת בגבעתרון
גם אם לא קראתם את הריאיון של אסי ישראלוף מ"מה קשור" עם ארצי לרגל יציאת הדיסק, אתם ודאי מודעים לכך שלארצי קהל עצום של מעריצים, שלומדים כל דיסק חדש שלו בעל פה ומחפשים בכל שיר ניואנסים ומשפטים בעלי משמעות. בשבילם יש כאן שירי ארצי מוצלחים כמו "כמעט", "איך מרגישים כשיש אהבה" ו"הכינורות" שהוא כאמור שיר ישן שהופשר עכשיו. אבל גם מעריציו המושבעים ייאלצו להודות שחלק מהשירים באלבום אינם מוסיפים הרבה על מה שכבר יש. שיר הנושא הוא דוגמא לטקסט שנשמע כאילו כבר שמעת אותו המון פעמים, שרק המילה "קצפת" איכשהו מרימה אותו, וההפקה המוזיקלית הופכת אותו במאמץ גדול לחגיגה.
_c.jpg "שלמה ארצי בהופעה בפסטיבל בריזה (צילום: שרון רביבו)")
שלמה ארצי המציא את עצמו מחדש לא מעט פעמים לאורך הקריירה. ונדמה לי שהגיע הזמן שלו לעוד מהפך. "קצפת" הוא דיסק רביעי בפרק בחייו שהגיע לטעמי למיצוי. נדמה לי שהוא צריך למצוא לעצמו משהו שלא היה שם קודם. בדיוק כמו שעשה בשעתו ב"גבר הולך לאיבוד", ב"תרקוד" וב"ירח". דווקא בגלל שהוא לא רוצה להופיע כל חייו עם השירים ששר כבר כל כך הרבה פעמים, ולהמשיך לומר דברים רלבנטיים.
אולי התחלה של כיוון כזה יש בשיר הסוגר את הדיסק, "גבעה אחת". זה שיר שארצי כתב בשעתו לגבעתרון, וכאן הוא שר אותו בליווי הגבעתרון ואמיר דדון. ארצי לא מפחד להישמע בו כמו זמר מפעם. וכך השיר היפה הזה מתכתב עם מה שקראו פעם "שירי ארץ ישראל". אני לא יודע אם זה הכיוון החדש, אבל זה לפחות לא נשמע כמו שום דבר שארצי שר בעשרים השנים האחרונות. גם זו התחלה.