אפתח בנאום קצר: "חברים וחברות, עובדי מאקו, משפחתי היקרה, איתן שלי. תרשו לי להחמיא לעצמי ולהזכיר לכולכם שאני נילחמתי נגד תנועת ההסתה המקצועית המכונה "אם תרצו" כבר בשנת 2012 כשאתם עוד שתיתם בשאננות מים בטעמים. רונן שובל וחבריו החליטו אז לקיים הפגנה נגד מוחמד בכרי, שהופיע בצוותא בהצגה של לורקה. 2012 זה עשר שנים אחרי הסרט "ג'נין ג'נין" שכבר כולם שכחו, ובצדק. אבל בשביל זה יש את "אם תרצו" שבסך הכל חיפשו מקום לעשות פרובוקציה נגד איזה ערבי.
בתקופה הפרהיסטורית ההיא הגשתי ביחד עם אלירז שדה תכנית יומית בשם "מדברים על זה" בקשת. תכנית משגעת, אם יורשה לי. שובל בא לאולפן והפער שבין נועם הדיבור שלו, ופניו הכאילו תמימים, לבין האמירות המתועבות שלו הוציא אותי משיווי משקל והתחלתי פשוט לצרוח עליו. נכון, זה לא מקובל, אבל יצא. ברגע השיא צווחתי "אתה עושה את מה שעשו אנשים בגרמניה ב-1930. אתה לא שותה דם של ערבים? זה מתחיל מאנשים כמו בכרי ויגיע עוד שנתיים לאנשים כמוני. שמאלנים ושמאלנים פחות".
הקטע ההוא עלה ליוטיוב והסרטון היה הצלחה ויראלית. קיבלתי המון הודעות נאצה בפייסבוק, ועד היום מגיעה מידי פעם הודעה מטורללת של מישהו שנחשף לסרטון במקרה. אפילו התלוננו עלי ברשות השנייה ונאלצתי להתנצל, כי לפי חוקי הרשות למראיין אסור לפתוח ג'ורה על מרואיין. ולכן באירוע חגיגי זה שבו מוענקים פרסי "אם תרצו" לשנת 2016, אני מבקש למחות על כך שאני סתם זוכה בציון לשבח, ולא בפרס מפעל חיים. עם כל הכבוד לעמוס עוז וגילה אלמגור. איפה הם היו ב-2012? זה מעליב אותי כאדם וכשמאלני. ואני ממשיך ושואל? איפה היתה ענת גוב ב-2012? טוב אולי זאת לא שאלה מוצלחת".
משמרות מחאה מתחת לבית שלי
הקמפין החדש והחמוד של אם תרצו תפס אותי מול הסדרה "נרקוס". לא שזה משנה. אני רק מציין את העובדה, כי בסוף, בעוד חמישים שנה, הרי יהיה סרט אמריקאי על התקופה הזאת בישראל, ואני רוצה להקל על התחקירנים. אני מודה שהתמלאתי גאווה. אתם יודעים איך הייתי נעלב אם לא הייתי ברשימה הזאת? כאילו, מה? עושים רשימה של האנשים הכי חשובים בתרבות הישראלית ומדלגים עלי? זה מחפיר. עדיף לי לקפוץ מהגג. למעשה אני דורש שרונן שובל וחבריו יבואו לקיים משמרות מחאה מתחת לבית שלי. בסך הכל עברו רק 10 שנים מאז שיצרנו את הסרט "הבועה" שבו פלסטיני ויהודי התאהבו זה בזה. איך אפשר לשכוח ולסלוח? איפה בנצי גופשטיין שצריך אותו? נכון, זה לא מצחיק, וזה לא קל לשמוע ולקרוא את הנאצות שלהם, אבל גם לעמוד כל היום כמו הדוגמנים של "קסטרו" שהצטלמו השבוע לקמפיין הקיץ, בקור הכי גדול, זה לא קל. בשביל תהילה צריך להתאמץ. ואני מוכן, כמו שאומרים אצלנו בקהילה, לתת את התחת שלי בשביל זה.
נדמה לי שהפרומו לרשימה המשגעת של השתולים בתרבות, היה בהתכתבות טוויטר של בדחן אחד, אבישי עברי, ושובל. כתב עברי "לא מכיר את הפרטים ההיסטוריים על ג'וזף מקארתי, אבל אתה רואה מי יוצא נגדו כיום, ואתה לא יכול שלא להיות לטובתו". ושובל ענה ברצינות "הפרטים ההיסטוריים הם שהתגלה שברוב המקרים הוא צדק". זה כאילו דאחקה, אבל זה לא. זה מזכיר לי את הבדיחה על הזקן בן השמונים שבא לרופא. הוא מתלונן שחבר שלו אומר לו כל הזמן שהוא פעיל במיטה ונהנה רצח, והוא, נעאבך, אין לו זקפה. "מה לעשות דוקטור?" הוא שואל, והרופא עונה "תגיד גם אתה".
מי היה מקארתי? מה קרה במלחמת ששת הימים? מה זה הקו הירוק הזה? הכל שאלות של זקנים טרחנים. על איזה כיבוש מדובר? אנשים מתחת לגיל חמישים נולדו אחרי שכאילו קרה הדבר הזה, שהיי, הוא בכלל לא היה כיבוש, סתם חזרנו לחברון עיר האבות כמו שהגיע לנו. למי יש כוח לדעת מה היה כאן בימי הביניים? אז מקארתי היה צדיק, ומעולם לא כבשנו את הגדה אלא רק שחררנו את יהודה ושומרון, ויאללה תעופו. אתם וכל מי שלא יודע שיגאל עמיר היה צדיק. והקדים את זמנו. גם ברוך גולדשטיין.
הימין התחיל סוף סוף לקחת את מה שמגיע לו
מה שקורה עכשיו בישראל הוא שסוף סוף אחרי מספיק שנות שלטון ימני, הימין באמת מתחיל לקחת את מה שמגיע לו, ולכתוב מחדש את ההיסטוריה. ככה עושים מנצחים. מי יכתוב את ההיסטוריה? האינדיאנים האומללים באמריקה או הלבנים המנצחים? אתם יודעים את התשובה. אז הבחירות האחרונות נתנו את הגושפנקא והתנופה שהיתה חסרה כל השנים, ומאז הבחירות יש "אביב עמים" שלא לומר מהפיכה בישראל.
כל המושגים הישנים שאנחנו סוחבים מאז 67', שלא לומר מאז הקמת המדינה, הולכים עכשיו לפח הזבל של ההיסטוריה. מוציאים אותם מספרי הלימוד, מוציאים אותם מהשיח הציבורי, ועוד רגע יוציאו אותם מחוץ לחוק. רק השבוע, אחרי ששר הביטחון הורה על פינוי הבתים בחברון, ראיתי אייטם אצל עודד בן עמי שבעיני סימל את הכל. כדי להציג את שני הצדדים בוויכוח לא הביאו חלילה שמאלני וימני. בשביל מה להעכיר שמחה? אפילו לא ימני ואיש מרכז. הביאו ימני שמתנגד לפינוי וימני שהוא בעד הפינוי אבל מבטיח שתוך שבוע, הבתים יאוכלסו בכל מקרה ובדלת הראשית. כבר אין ויכוח על השאלה למה צריך להתנחל עוד ועוד. השאלה היא רק מי מוביל. ראש הממשלה או הגייסות של סמוטריץ'.
עם כל הכבוד לאחינועם ניני, היא ממש תקועה באייטיז. למה שלא יתנו פרס מפעל חיים לאדם שמצדיק את יגאל עמיר? הרי לפי הסטנדרטים החדשים של מירי רגב, אסור יותר להגיד בתיאטרון את המילה "כיבוש" רק את המילה "שיחרור". ושמעי מירי, יש לי רעיון נהדר. אולי בהופעות של זמרים, שגם שרים יפה, יצטרך הזמר להתחיל את הערב בשירת ההמנון הלאומי. אייל גולן, עברי לידר, שלמה ארצי, ריטה, אביב גפן, שרית חדד ועידן רייכל יחויבו לשיר לפתיחת הערב את ההמנון, ומי שירצה יוכל גם לצ'פר את הקהל עם בית ופזמון של "כהנא צדק" או של השיר על בר כוכבא. ביננו, מי לא רוצה לשמוע את שרית שרה את "התקווה"? אפילו ערבים ששונאים את השיר אוהבים אותו כששרית שרה.
ולסיום מילה טובה על ביבי ושרה. אתם אולי מזלזלים בהם, אבל הפרנויה שלהם, והחשדנות התמידית בכל דבר ובכל אדם משתלמת. בין אם זה איראן או ישראל כץ. בסוף הם ניצחו. עכשיו ישראל היא מדינה שכולה מתנהלת על הפחדות, טרור פנימי, ומלחמת אזרחים, שאמנם אינה מתנהלת עם נשק חם, אבל היא לגמרי מתנהלת. ביבי ושרה ניצחו. זה רק עניין של זמן עד שיהיה אסור להגיד את השם שלהם בלי להשפיל עיניים.
זהו. מקווה שהדברים האלה יכסו אותי עד הרשימה הבאה. ניפגש שם.