נתחיל במובן מאליו: פרשת ההתעללות בבית האבות בחיפה היא מחרידה. אני לא מאמין שיש מישהו שראה את הכתבה של יוסי מזרחי ולא התחלחל, ומי שמסוגל להכות קשיש חסר ישע הוא פושע מנוול. אבל זה לא כל הסיפור. הסיפור הוא שהפרשה הזאת חושפת, בצורה קיצונית, מחדל שמעלימים ממנו עין יותר מדי זמן. הדרך שבה מטפלים בהורים שלנו בבתי האבות ובמחלקות השיקומיות היא משהו שכולנו צריכים להתבייש בו.
לצערי, אני מכיר את הנושא מיד ראשונה. אמא שלי, אישה בת 83, עברה לפני חודשיים אירוע מוחי ונזקקה לשיקום. לשמחתנו הסכימו לקבל אותה למחלקה של ד"ר נחום סורוקר בבית לוינשטיין, הרולס רויס של בתי החולים השיקומיים בישראל, סורוקר הוא רופא מדהים ואיש משכמו ומעלה, ואנשי הצוות שלו, מהרופאות ועד לעובדים הסיעודיים, הם חבורת עילית – ההפך המוחלט מחסרי הלב מחיפה. אמא השתחררה משם לפני שבוע, ואני אסיר תודה על האמפתיה והטיפול המסור.
אבל, וזה חתיכת אבל, הטיפול הזה ניתן במקום שבמבט ראשון נראה ומרגיש כמו הגיהינום. משוקם חדש שמגיע לשם נכנס, יחד עם עוד חמישה אחרים, לחדר שמזכיר תפאורה של סרט על מלחמת העולם השנייה – ונתקע שם למשך כמה שבועות רעים.
בית לוינשטיין נמצא בשיפוצים. בעוד שנתיים, כשהם ייגמרו, החולים אמורים לגור בחדרים חדישים, שניים בחדר. עד אז המקום הזה הוא מחנה פליטים. אם לא מספיק שהחדרים צפופים ומיושנים, הרעש האיום לא פוסק לאורך כל היום. פה קדיחות, שם דופקים בקיר, והנה עוד מעלית מטונפת ובה פועלי בניין מאובקים. אנשים שעברו הרבה בחיים, ומתאוששים עכשיו מטראומה גופנית, לא אמורים לחיות ככה.
למה חיכו כל כך הרבה שנים עם השיפוץ, ולמה הוא נעשה על הראש של החולים? הרופאים והצוות הרפואי מסבירים שהם מעדיפים לעבוד בתנאים קשים כדי לא לוותר על מספר המיטות ולתת מענה לכמה שיותר חולים. אפשר להבין אותם, אבל איך יכול להיות שלא נמצא לאנשים האלה פתרון אחר? אפשר להאשים את שירותי בריאות כללית שלה המוסד שייך, או לפנות גבוה יותר, לפוליטיקאים ולקובעי המדיניות. אבל אני דווקא חושב שאת האצבע המאשימה אנחנו צריכים להפנות אל עצמנו. זוכרים את הקיצוץ בתקציב הבריאות? הנה דרך אחת שבה הוא חוזר אלינו כבומרנג. מישהו מאיתנו מחה עליו? היה איזה באזז ציבורי בנושא? לא. ממש לא.
גם המטפלים הטובים מאבדים עשתונות
אחרי כמה שבועות החולים מועברים לחדר באגף החדש, והתחושה הראשונית היא של מעבר לגן עדן. אבל אז מגלים בעיה עמוקה יותר מהתנאים הפיזיים: הצוות אמנם איכותי, אבל עם השנים מספר התקנים צומצם לרמה שכמעט ואינה מאפשרת טיפול שמתאים לבני אדם. לקלח בשבע בבוקר שישה אנשים חסרי ישע זאת לא משימה קלה גם בתנאים סבירים. והתנאים הם הכל חוץ מסבירים.
המחלקה שבה שכבה אמי, נוירולוגית ראש, היא מקום שמיועד לאנשים שחלקם הגדול אינו מתקשר או מתקשר חלקית. אנשי הסיעוד רצים ביניהם, ובמשמרת הלילה למשל אין להם דקה לנוח. ועדיין, יש אנשים שמחכים במיטה נצח עד שיורידו אותם לשירותים. וכן, הם עושים במכנסיים, ובחיתול.
והתעלמות היא לא הבעיה היחידה במצב הזה. אנשי הסיעוד שפגשתי, שעובדים שעות ארוכות בעד משכורות נמוכות, הם לא פחות ממלאכים. רוב הזמן אתה רואה אותם מטפלים בתשומת לב, מנסים להעלות חיוך על פני החולים, ואתה מעריץ אותם. לא פחות. אבל בתנאים האלה הם מאבדים כוח לאורך המשמרת, ואז הם עלולים להיות יותר אגרסיביים, בוודאי מול אנשים שלא ממש שולטים במעשיהם. צריך ממש טיפה של אובדן עשתונות כדי שהכל יתהפך.
זה חס וחלילה לא דומה למה שראינו בערוץ 2, אמאל'ה, אבל זה הרבה פחות עדין מהדרך שבה אמור להיראות הטיפול באנשים שהביאו אותנו לעולם. אמא שלי נהגה להצביע על עובד אחד ולטעון שבלילה הוא מאוד לא עדין איתה. עקבתי אחריו כמה פעמים, וקלטתי שהוא מתחיל את המשמרת עם חיוך ושיר על השפתיים, אבל תמיד בסופה הוא נראה כמו אדם שעדיף שלא יתקרב אליך. אני מניח שהוא באמת לא היה עדין מספיק לאמא שלי, אבל קשה לי להאשים אותו. הוא נמצא בסיטואציה בלתי אפשרית.
בכל מקום במערכת הבריאות רומזים לך שהמערכת קרסה והאחריות עליך. אם אין בן משפחה 24 שעות ליד החולה, זה ייגמר בבכי. אני תוהה מה עושים אנשים עם משפחות קטנות, או כאלה שהעבודה שלהם לא גמישה. הספיק לי לראות את האחים שלי, שעובדים בדברים פחות מופשטים ממני, כורעים תחת הנטל. והם עוד עובדים במקומות נאורים וקשובים, מה עם כאלה שעובדים במקומות תובעניים יותר? מתישהו אתה נאלץ לשכור מישהו שיהיה שם במקומך, ולהתפלל למרות הכל שתיפול על בית לוינשטיין או תל השומר ולא על מקום מהסוג שהראו בטלוויזיה.
ובית החולים השיקומי הוא רק ההתחלה. אמנם למדנו להאריך את חיי האדם, אבל לא הכנו תשתית חברתית שתדאג שהחיים האלה יהיו ראויים. אם לאדם שזקוק לעזרה סיעודית אין ביטוח מעולה או 15 אלף שקל – הלך עליו. הוא יגיע לבית אבות מהסוג הקשה, שבו אולי לא יתעללו בו, אבל הוא יסבול והרבה. ככל שהמוסד פחות יוקרתי, העובדה של העובדים הסיעודיים הופכת לעוד יותר בלתי נסבלת, והסיכוי שהם יישארו אמפתיים נמוך מאוד.
אז קל לצקצק מול התחקיר של ערוץ 2, אבל האמת היא שזה רק קצה הקרחון. לאורך השנים הפקרנו את הרפואה בכלל ואת הקשישים בפרט, הכסף שהיה צריך להגיע לשם נעלם במקומות אחרים, וזה מתפוצץ לכולנו בפנים. כשניכנס לשם ונצטער על זה, כבר נהיה זקנים מדי וחלשים מדי כדי שקולנו יישמע.