"האש והזעם: בתוך הבית הלבן של טראמפ", ספר סנסציוני מאת העיתונאי האמריקאי מייקל וולף, יראה אור בארה"ב בשבוע הבא. אבל כבר השבוע הוא הפך לשיחת היום באמריקה ובעולם כולו, לאחר שקטעים ממנו פורסמו בתקשורת האמריקאית. ממה שקראתי - כמה אלפי מילים שהופיעו במגזין "ניו יורק" - אפשר בהחלט לקבל את הרושם שכל הדברים האיומים שחשבנו על טראמפ הם נכונים, ויותר מזה. העובדה שהאיש הזה מוביל את העולם המערבי היא בין פרודיה לקטסטרופה; תלוי איך מביטים על זה. ועכשיו יש גם תיאורים חיים.
האיש שנשבע להפסיד
כמעט כל קטע שפורסם עד עכשיו מתוך הספר הוא בלתי נתפס. זה מתחיל בעובדה שטראמפ בכלל לא התכוון לנצח במרוץ לנשיאות: הוא יצא מנקודת הנחה שאין לו סיכוי, אבל שהפסד ישתלם לו מאוד כלכלית. הוא אפילו הבטיח לאשתו מלניה שלא ינצח, ולכן בליל הבחירות היא געתה שעות בבכי, ולא של שמחה. לכן הוא והסובבים אותו גם לא הכינו שום תכנית ליום שאחרי. הם לא דנו בשאלה מי ימלא איזה תפקיד בבית הלבן, או בכלל כיצד טראמפ ישלוט בו. כך למשל מספר וולף כי מייקל פלין, שהיה לתקופה קצרה היועץ לביטחון לאומי של הנשיא, קיבל לפני הבחירות 45,000 דולר מרוסיה תמורת הרצאה. כשחברים יעצו שלא כדאי לו לקחת את הכסף, הוא ענה: "הכסף הזה בעייתי רק אם ננצח". כיום פלין נמצא על סף משפט בעוון קבלת כסף ממשלות זרות, וכנראה יגמור בכלא.
לפני שאתם מרימים גבה ושואלים אם מה שנכתב בספר הוא אמיתי, כדאי לציין שמייקל וולף הוא עיתונאי נחשב שכתב בין היתר ביוגרפיה מפורסמת על איל ההון רופרט מרדוק, שהוא עצמו ידיד קרוב של הנשיא. וולף ראיין את טראמפ ואת יועציו מספר פעמים בזמן מערכת הבחירות; לאחר הניצחון, בתוך הבלגן שנוצר, וולף הוזמן להיות אורח קבוע בבית הלבן ולכתוב ספר על השנה הראשונה של הנשיאות. איש לא דרש ממנו להבטיח מה בדיוק יכתוב, וכעת כשהספר יוצא לאור, לא נותר לטראמפ אלא להצטער שלא בדק יותר לעומק את הפרטים. הספר מבוסס על ראיונות עם כ-200 בני אדם, כולם עבדו עם טראמפ או שוחחו איתו לאורך התקופה, ועם טראמפ עצמו.
בסגנונו המשונה, טראמפ בחר להתייחס ביומיים האחרונים ליועצו האסטרטגי לשעבר ואחד המרואיינים של וולף, סטיב באנון. הדברים הפכו לכותרת, אבל הנשיא לא התייחס לספר עצמו או למה שמתואר בו. הוא צייץ ציוצים שמעליבים את באנון והסביר שהוא פיטר אותו, שהאיש מעולם לא השפיע עליו, שהוא בכלל אפס. לעומת זאת, הוא לא אמר או צייץ (בינתיים) כלום על הדברים הדי מזעזעים שמתפרסמים מתוך הספר במגזין "ניו יורק".
יש שם גם כמה דברים משעשעים. למשל הדרך שבה איוונקה טרמפ מתארת את השיער של אבא שלה, ומסבירה שהגוון הנוראי זה בגלל שהוא משתמש בצבע שיער מיושן מהאייטיז ושונא לחדש אותו. או תיאור משעשע על החיים שלו בבית הלבן: טראמפ אסר על עובדי הניקיון והתחזוקה להרים מהרצפה חולצות טריקו או תחתונים בטענה שאם הוא זרק אותם, הם צריכים להישאר שם כי ככה הוא רצה. הוא גם שונא שבאים בערב ומכינים לו את המיטה לשינה. אפשר להשתעשע גם מהעובדה שהוא ממש הופתע שאסור לו למנות את ילדיו וחתנו למשרות הכי בכירות בארה"ב. אבל אלה רק הפרפראות.
בית האמיצים, עכשיו בהנהלת אידיוט
הדברים הבאמת איומים ב"האש והזעם" הם תיאורים של דונלד טראמפ האיש. האופן שבו הוא חי, חושב ומקבל החלטות. למשל העובדה שמשעת ערב מוקדמת הוא בחדרו, מדבר בטלפון עם עשרות אנשים. בשיחות הללו הוא נוהג להשמיץ את כל העולם, כולל הקרובים אליו ביותר. להסביר שחתנו ג'ארד קושר הוא לקקן ואינטרסנט וכן הלאה, ובעיקר להסביר מי מכוער בעיניו. הוא צופה בטלוויזיה, וזאת בעצם האינפורמציה היחידה כמעט שיש לו על מה שקורה בעולם. בלתי נתפס לחשוב שבמשך היום אין לו כוח לתדרוכים, אבל בלילה, מול הכותרות בטלוויזיה, הוא מגבש את דעתו. בספר מתברר גם שחלק גדול מההשמצות שהופיעו בעיתונות האמריקאית בשנה האחרונה – דברים שטראמפ טען שהם הדלפות זדוניות - הם בעצם דברים שאמר בעצמו בטלפון לאנשים שלא היה להם שום אינטרס לשמור את הדברים לעצמם.
אבל מילא זה: טענת הספר היא שלטראמפ באמת אין מושג כמעט בשום דבר, והוא גם לא ממש מתעניין. רוב הזמן הוא מדבר על עצמו, וליושב מולו יש מעט מאוד זמן להסביר את מטרת הפגישה מצדו. אחד התיאורים המגוחכים הוא של אדם שנקרא כמה שבועות לפני הבחירות להסביר לטראמפ את עקרונות החוקה האמריקאית, שמתברר שהשליטה שלו בה היא מאוד נמוכה. אחרי שהגיעו לסעיף הרביעי, טרמאפ התעייף ואמר שאין לו יותר כוח.
לפי "האש והזעם", רמת הבלגן וחוסר היעילות בבית הלבן היא כמעט פלילית, ובאמת לא ברור איך כל זה ייגמר. אולי העניינים השתפרו מעט מאז שג'ון קלי מונה לראש צוות הבית הלבן, שמבחינת ההיררכיה האמריקאית הוא תפקיד כמעט מקביל לראש הממשלה בישראל, האדם ששולט בעצם בכל השרים ובכל צוות הממשל. ואולי, כמו שטענו תמיד, המערכת מספיק חזקה ומלאת הגנות בשביל להתמודד עם מצב שהנשיא "פשוט אידיוט" - שזה מה שאמר עליו רופרט מרדוק לאחר שטראמפ דיווח לו על פגישתו הראשונה עם בכירי תעשיית ההייטק האמריקאית.
הצרה היא שגם אחרי הספר הזה, יש חשש סביר שטראמפ לא רק יסיים קדנציה בבית הלבן, אלא ימשיך לקדנציה שנייה. שהמסר הכאילו-אנטי-ממסדי שלו, השנאה שלו לתקשורת, הזלזול שלו בכל עמדה ליברלית וברוב מדינות העולם, איכשהו מיתרגמים אצל חלק גדול מהאמריקאים למשהו חיובי. הגסות שלו, המסרים הקצרים, נותנים להם את הרושם שבעזרתו הם מנקנקים את השיטה שנקנקה אותם שנים.
הבא בתור הוא סוס שחור
כשקוראים את התיאורים המדכדכים של וולף ותוהים מה זה אומר עלינו, יש יותר מתשובה אפשרית אחת. דווקא השבוע, על רקע חוק המרכולים, שוב התברר שהכנסת הפכה (לפחות בחלק מהזמן) למקום מנותק באופן קיצוני. מקום שבו מפלגות עם אינטרסים שלא תמיד טובים אפילו לציבור שהן מייצגות מסובבות אוויר חם על ריק, באופן שמרגיז את האזרחים, בלי קשר לעמדות פוליטיות. לא היה צריך את אופיר אקוניס, שהסביר שרוב מצביעי הליכוד כועסים, כדי לדעת שרוב אזרחי ישראל דווקא אוהבים קניות בשבת. ובטח ובטח שחייבים תחנות דלק פתוחות.
אם נכונים כל הדיווחים מהשנה האחרונה על רצונם של החרדים להשתלב בחיים האמיתיים, ברור עוד יותר שיוזמות כמו חוק המרכולים, שמשניא אותם על חילונים, הן ממש לא באינטרס שלהם. החוק הזה מצטרף לעוד ועוד חוקים מהזמן האחרון, שכל תפקידם לבלבל את המוח ולקשקש את הכנסת. ההנחה הרווחת היא שכל מה שקורה בכנסת מקרב את סופו של עידן נתניהו - אלא שמה שמתפספס קצת, אם מביטים שוב אל אמריקה, הן המסקנות.
ייתכן מאוד שאחרי נתניהו, ראש הממשלה הבא לא יהיה יאיר לפיד. גם לא אבי גבאי. יתכן שאחרי נתניהו, מי שישתלט על הליכוד יהיה דווקא פופוליסט, רצוי עשיר, שיצוץ משום מקום. המסקנה העיקרית מהספר על טראמפ היא ש"העם" – האמריקאי כמו הישראלי - מאס בעיקר בתחושת הנתק, בסיאוב השלטוני בכל המפלגות ובתחושה שחוגגים על חשבונו. והחגיגות הללו, בין אם הן של נתניהו החשוד בפלילים או של יאיר לפיד יקיר האליטות, אינן נעימות להם יותר.
העם רוצה נציג אותנטי, מישהו שייראה "אמיתי", גם אם זה מצג שווא נוראי. מישהו שדומה הרבה יותר לאייל ברקוביץ' מאשר לגדעון סער, הרבה יותר לאורן חזן מאשר למשה כחלון. ייתכן שגם העם בישראל חולם על מועמד עם גרוב עממי שרוצה להיות מין חצי דיקטטור ולנהל את המדינה בשליפות. אולי המזל שלנו זה שחוץ מחזן ומירי רגב, ששניהם לא באמת מוכנים להתמודדות הזאת, אין מועמד כזה שמתחמם כרגע על הקווים. אבל לך תדע.