לפני שש שנים סערה ישראל לכמה שבועות אחרי שנפתח אולם תיאטרון חדש באריאל. בתיאטראות הגדולים התארגנה קבוצה גדולה של יוצרים שהודיעו כי לא יופיעו באולם מאחר שהוא מעבר לקו הירוק. לא עזרה העובדה שאריאל היא עיר גדולה שבכל הסכם עתידי תישאר על כנה ובשטח ישראל, שכך הוסכם גם בשיחות ביילין-אבו מאזן. השחקנים והיוצרים חשבו שזה רגע להפגין דעה פוליטית והומנית ולעמוד מאחוריה.
היה בזה משהו מעורר כבוד. מול שלטון ימני תקיף, קמים אנשי תיאטרון ומוכנים לסכן פרנסה כדי להביע דעה. זה היה רגע יחיד במינו. בסופו של דבר הושגה פשרה מאחורי הקלעים. התיאטראות מגיעים כיום ברובם לאריאל. שחקן שלא רוצה, מתארגן על מחליף. הכספים הממשלתיים שמחזיקים את התיאטראות בחיים לא הפסיקו לזרום. והדיון כולו טואטא מתחת לשטיח. נראה מה יהיה כשיפתח אולם תיאטרון חדיש בקרית ארבע.
נזכרתי בזה השבוע על רקע פרשת איבגי. עזבו רגע את משה איבגי עצמו. הוא כבר נשפט בפייסבוק, בתקשורת, וגם אם העניין שלו לא יגיע בסוף לבית משפט, ברור שהוא חטף מכה שיהיה קשה להתאושש ממנה. עד עתה נאספו יותר מעשר תלונות של נשים נגדו. כדי לשמור על המעמד שאליו הגיע בזכות כשרונו, הוא יצטרך לעשות מעשה, וגם חשבון נפש. ואולי אף יותר מזה.
עד עתה הוגשה למשטרה תלונה אחת, שנוגעת לתיאטרון חיפה. זה חשוב וטוב שהתלונה הוגשה, אבל הבעיה היא לאו דווקא רק בתיאטרון חיפה. צמצום העיסוק אליו מפספס את הנקודה. איבגי שיחק בשנים האחרונות בעיקר בתיאטרון גשר. לפני כן שיחק בבית ליסין ובקאמרי. הוא שיחק גם בסרטים וסדרות רבים, הבעיה היא שסרטים וסדרות הם הפקות אד הוק.
שוחחתי השבוע באופן אקראי עם ארבעה אנשי תיאטרון. שלושה מהם ענו לי באופן פשוט וישיר: "כולם ידעו. ברור שכולם ידעו". עודד קוטלר אמר השבוע ליעל דן ברדיו בתשובה לשאלה: "אני שמעתי בשנה-שנתיים האחרונות יותר מאשר אי פעם. לפני שנה ומשהו כבר שמעתי". ובעיני זה הלב של הסיפור הזה. עולם התיאטרון כולו הכיר את הסיפורים, ואיש לא עושה איתם דבר.
ונשאלת השאלה איך זה יכול להיות שבשנת 2016, כשהצבא מזמן ניקה את שורותיו, והמשטרה עוברת תהליך ניקוי מואץ ופומבי, דווקא בתיאטרון, במעוז הרוח והדעתנות, כולם מביטים לצד השני? אם לחזור לסערת אריאל, נשאלת השאלה, מה בא קודם, זכויותיהם הלגיטימיות של הפלסטינים או זכויותיהן של שחקניות התיאטרון בישראל?
במקום ניסיונות מכמירי לב בסגנון אריה מוסקונה להסביר כמה התיאטרון הוא מקום עם אזורים אפורים, האם לא היה נכון שכל מנהלי התיאטראות הגדולים יכנסו מסיבת עיתונאים ויכריזו על מהפיכה בתחום ההטרדות המיניות? מה שווה כל השייקספיר הזה אם בסוף מתברר שבתיאטרונים היוקרתיים של ישראל, היכן שמככבים גיבורי רשימת "השתולים" וחתני פרס ישראל, בסך הכל מעלימים עין כששחקן מפורסם תופס למישהי בציצי? מי צריך עוד ועוד גרסאות מודרניות של צ'כוב, ארתור מילר וטנסי ויליאמס אם מאחורי הקלעים יש נשים שהולכות הביתה ערב ערב בוכות?
משה איבגי אינו היחיד. בשיחה אקראית השבוע סיפר לי איש תיאטרון שהעסיק את איבגי בעבר (וטען כמובן כי לא ידע דבר), על מישהו בכיר אחר, בתיאטרון אחר, שיש עליו הרבה שמועות עקשניות. מבלי להיכנס לפרטים שיהוו סתם עלילות, אפשר לקבוע שבעולם התיאטרון, יודעים כולם מי נחשבים למטרידים סדרתיים. למי יש, כמו שאמרה לי השבוע מישהי, "ידיים ארוכות". איך זה יכול להיות שכולם מפלבלים עכשיו עינים ומחכים לראות מתי תגווע פרשת איבגי וגיסות הפייסבוק יעברו להתעסק במשהו אחר?
הרגע להראות מנהיגות
אני חושב שמנהלי הקאמרי נועם סמל ועומרי ניצן, מנהלי הבימה אודליה פרידמן ואילן רונן, ומנהלת תיאטרון בית ליסין ציפי פינס צריכים היו להתכנס כבר השבוע לכינוס חירום ואחריו לכנס מסיבת עיתונאים ובה להכריז על מדיניות חדשה שתוריד למינימום את היכולת להשתיק הטרדות מיניות בתיאטרון הישראלי. איך זה יכול להיות שהאנשים האלה עדין שותקים? הם אפילו לא צריכים להגיד שום דבר ספציפי בעניין איבגי. דווקא אם הם אוהבים ומעריכים אותו הם היו צריכים לדלג מעל הסיפור האישי שלו ולנצל את ההזדמנות כדי לעשות משהו נועז.
סמל, ניצן ופינס מכהנים במשרות שלהם כבר למעלה מעשרים שנה. זה המון זמן. לא מעט פעמים נשמעו קולות הקוראים לרענן את השורות עם דור חדש של מנהלים, שיש להם טעם חדש וקול חדש. על עניין הטעם בהצגות אפשר להתווכח עד אור הבוקר. אבל אם יתברר עכשיו שגם אין להם האומץ לנצל את ההזדמנות כדי להצעיד את המוסדות שהם עומדים בראשם קדימה בתחום החשוב של מניעת הטרדות מיניות, אז אולי באמת הגיע הזמן להחלפת דורות.
ולא רק הם. בראיון נוגע ללב שנתנה מיה דגן לפני כחודש לאיתי סגל ב"7 ימים" היא סיפרה, על הטרדה מינית בוטה שעברה בתחילת הקריירה. זה היה לפני יותר מעשור. דגן לא נקבה בשם השחקן שהטריד אותה, אבל ברור שזאת טראומה שהיא נושאת עד היום. אז אם מנהלי התיאטראות אינם מסוגלים להתעשת, יקומו הגברות הראשונות של התיאטרון הישראלי. יבואו דגן וגילה אלמגור, יונה אליאן, אורלי זילברשץ, לאורה ריבלין, סנדרה שדה, תיקי דיין, ענת וקסמן, קרן מור, יבגניה דודינה, שרית וינו וכמובן ליה קניג ומרים זוהר (ויסלחו לי כל השחקניות הנהדרות ששכחתי). ויצטרפו המחזאיות ובראשן עדנה מזיא והבמאיות ומעצבות התלבושות וכל העובדות האחרות, וידרשו ממנהלי התיאטראות להצהיר הצהרה ולעשות מעשה.
זה הרגע של מנהלי התיאטראות להראות מנהיגות וזה הרגע של הנשים בתיאטרון הישראלי לצאת מהארון ולדרוש את מה שמגיע להן. התיאטרון הוא תחום האמנות היחיד שיש בו ממסד מסודר שיכול להשפיע על כל ההתנהלות (מה שיותר מסובך נגיד בקולנוע או במוזיקה או בספרות), וזה הרגע של הממסד הזה כולו להתעשת. תתקדמו, הגיע הזמן. תתקדמו או שבאמת חבל.