ב"פלאשבק", סדרת הנוער החדשה של הוט וערוץ הילדים, יצא לפני שבוע נער בן 17 מהארון. שמו של הנער אביב, ומגלם את דמותו שחקן מוצלח בשם עמית רהב. היציאה הזאת מהארון היא אירוע. זאת אחת הפעמים הראשונות שסדרת דרמה ישראלית שמיועדת לתיכוניסטים מתעמתת עם הנושא, ועוד בדרך של הצגת התהליך המורכב על כל צדדיו וקשייו. יוצרי הסדרה, שחר סגל, אורן יעקובי ואביעד קיסוס, חשבו שהגיע הזמן, וכל הגורמים הסכימו איתם שהנוער הישראלי בהחלט יהיה פתוח לעכל את זה.
יוצרי הסדרה גם תיאמו את המהלך עם איגי, ארגון הנוער הגאה. בשירות הדיגיטלי של הארגון, דיגי, הוקם חמ"ל קטן לטיפול בגל הפניות. בסופו של דבר האירוע עבר כמעט בלי תקלות. היו כמובן לא מעט טוקבקים מגעילים בעמודי הפייסבוק של הסדרה וערוץ הילדים, אבל טוקבקים מגעילים היו ויהיו. מצד שני, הרבה מאוד בני נוער פנו לאיגי ולפורומים, רצו לדבר, ודיברו. העולם התקדם עוד טיפה קדימה.
הייתי שמח להקדיש את הטור הזה לדיון על יציאה מהארון של תיכוניסטים, על הסביבה המשתנה בבתי הספר ועל עוד דברים ברומו של עולם. הבעיה היא שמול רומו של עולם יש את העולם האמיתי. ובעולם האמיתי מצאתי את עצמי לפני שלושה חודשים בסניף בנק לאומי, בדיזינגוף סנטר, חותם על ערבות אישית של 450 אלף שקל כדי שהבנק ייתן לארגון הנוער הגאה הלוואת גישור. 450 אלף שקל בערבות אישית. היד שלי ממש רעדה.
אבא שלי המנוח תמיד אמר לי, "בחיים, אבל בחיים אל תחתום ערבות אישית". היה לו הסבר ארוך על זה שערבות אישית היא הדרך הבטוחה להסתבך בחיים. בדרך כלל אני זוכר את העצה הזאת, אבל במקרה של איגי לא היתה ברירה. כל מי שעובד מול הממשלה בישראל יודע שהיא הגוף עם מוסר התשלומים המחורבן ביותר. התמיכה הממשלתית שמעניק משרד החינוך לארגון הנוער הגאה, ואמורה לפי ההיגיון להינתן בתחילת השנה, ניתנת תמיד לקראת סוף השנה, בדיעבד, כשכל הפעילות כבר בוצעה.
לאורך השנה עושים במשרד פעולה שנקראת "הדמיה", שבה מסבירים לך כמה כסף אתה אמור כנראה לקבל. זאת שיטה מחורבנת, אבל זאת השיטה, ואני או ארגון הנוער הגאה באמת קטנים מדי בשביל לתקן את זה. ומאחר שכך, השתכנענו אני ויניב וייצמן, האיש שאיתו הקמתי את הארגון ומשמש כיו"ר שלו, שזה לא כזה אסון לשים ערבות אישית לשלושה חדשים, עד שיגיע הכסף מהממשלה.
יניב הוא בעל עסק מצליח ומבין יותר ממני בדברים האלה. הוא הרגיע אותי. אני הייתי קצת יותר חרד, כי באמת אין לי מאיפה להביא סכום כזה, אבל יניב אמר "מקסימום נעשה שביתת רעב מול הבית של בנט, את מפורסמת, בטח מישהו יסכים לסקר את זה". אני עניתי משהו טיפשי על זה ששביתת רעב זה בעצם החלום הכמוס שלי, הפקיד חשב שאנחנו נורא שנונים, וחתמתי את החתימה המטופשת.
השבוע, סוף סוף, הודיע משרד החינוך שהכסף של 2016 עובר לאיגי. רק מה, במקום 1,150,000 שקל שהבטיחו ב"הדמיה", ולעומת 900 אלף שקל שעברו בשנה שעברה, השנה יגיעו רק 750 אלף. אופס. מצטערים, יצא 200 אלף פחות ממה שתכננו. ומה עם השאר? גירעון! ומה זה אומר גירעון? זה אומר שההתחייבות שלי ושל יניב לבנק לאומי קורמת עור וגידים, ובקרוב יגיע טלפון מקפיא דם. אני מודה שהעצבים שלי עמדו להתפקע.
לא אלאה אתכם בחישוב המשונה שמסביר למה בעצם הקטינו את התמיכה. זה לא זדון אלא סתם חלמאות. זה קשור בעובדה שאיגי מקבל כסף דרך תקנה ממשלתית שמיועדת להרבה ארגוני נוער, וכל שנה מחשבים שם אחרת את הכסף. יש בזה אפילו הגיון מסוים, אם רק הדברים לא היו כל כך בירוקרטיים, ובסופו של דבר אקראיים, והכי נורא - בדיעבד. את הפעילות של איגי השנה כבר ביצענו. הכסף יצא. זה אומר שאם לא יגיע מספיק כסף, נוריד את כמות הפעילות בשנה הבאה לפחות בשליש.
ודווקא השבוע הבנתי את הצד השני
האמת היא שביום שלישי אחרי הצהריים היה לי חשק להרביץ למישהו. במקום זה צלצלתי לכתבת החינוך של ערוץ 2 יעל אודם, שהבינה מיד כמה זה חמור ומטורף, ונלחמה כמו אריה כדי שתהיה על כך ידיעה במהדורה המרכזית. הנה עוד דבר שמתגלה לך על הדרך, כאילו שלא ידעת: הצרות שלך לא בהכרח מעניינות את העולם. יש המון צרות להמון אנשים, והמון כתבי חדשות שעבדו קשה להביא ידיעות בתחום שלהם, והם כולם נלחמים מול העורך כדי שתראו אותם על המסך. היה מתח די גדול, כי עכשיו זו עונה לוהטת בתחום הצרות. בסופו של דבר הוקדשה לנושא כמעט דקה. יונית עשתה פרצוף רציני, ומאותו רגע החל להתגלגל כדור שלג.
העלינו את הידיעה לפייסבוק והרשתות התחילו להגיב. בבוקר כבר היה ברור שכולם מבינים שיש משבר. פתחנו עמוד לגיוס תרומות וחיכינו לראות מה יהיה. חבר הכנסת אמיר אוחנה וחברת הכנסת מירב בן ארי, הודיעו במקביל שהם על זה. והתחילו לתת עבודה. אוחנה, שלהרבה אנשים בקהילה יש בשוטף טענות אליו, הרים טלפונים והתאמץ מאוד, דרך משרד ראש הממשלה, השרים ומנכל"י המשרדים בחינוך וברווחה. בן ארי, שחתומה על התקנה התקדימית שהוציא שר האוצר לתמיכה כללית בקהילה, והפכה בשנה האחרונה לחכי״ת המשמעותית ביותר בעניני להט״ב, החלה להרים עניינים מהצד שלה. גם בנט ואנשיו התחילו לחפש פתרון. מתברר שיש כסף בכל מיני מקומות, כשמחליטים ממש להתאמץ. ומסתבר שיש בכל מיני מקומות עוד כיסים קטנים שמהם, אם יודעים איך להכניס ישר, יכולים לפול עליך כמה מאות אלפי שקלים. לך תבין.
במקביל גם קרה דבר משונה. אחרי שמשרדו של שר החינוך לא שלח שום תגובה, העלה בנט צילום של פתק לטוויטר שבו קבע כי ארגון הנוער צודק, ושבאמת מגיע לנו יותר כסף. מה בדיוק אפשר להגיד על דבר כזה? שבאמת אין גבול. לאורך השנה התרסקו המנכ"לים החרוצים והמצוינים של איגי, מנדי מיכאלי ורן לבל, מול הבירוקרטיה של משרד החינוך, מול עוזרי השר, מול כל מי שאפשר, וכל פעם אמרו להם "תבואו בחודש הבא", "אולי נמצא פתרון" ואת כל השטויות הרגילות. השבוע, כשכאילו הכל היה אמור להסתדר, התברר שפשוט עבדו עליהם בעיניים. זה מקומם, מרגיז ובעיקר מגוחך. אתה שר החינוך, לא? אז מה אתה מצייץ בטוויטר? בשביל מה אתה שר?
כמו ששמתם לב, אני מנסה לא להכניס לדיון את השאלות מי כן מקבל כסף. לאן הכסף הולך. זה לא באמת רלוונטי. עם כל חוסר החיבה שלי לאנשי עמונה, שאני משוכנע שמעולם לא היו אמורים לגור איפה שהם גרים, ברור לי שגם במקרה שלהם היו הבטחות, אמרו להם שהכל בסדר, הובילו אותם באף, ורק בסוף, בדיעבד, הם מבינים שיצטרכו לעוף מהבית שלהם. והם מאוד כועסים, ומרגישים מרומים, ובצדק. דווקא השבוע הבנתי את הצד הזה של הדברים, של הבטחות השקר של הפוליטיקאים, של הסחבת והבירוקרטיה. זה כאמור לא שכנע אותי שהם צודקים שם בעמונה, אבל כן שכנע אותי שהצעקות בסגנון "בנט נותן להתנחלויות ולא לנוער הגאה" מפספסות את העניין.
נכון, רק השבוע התפרסם שהוא נתן 100 מיליון שקל לחינוך יהודי בתפוצות. ובשבוע שעבר ספרו על מיזמים לחינוך יהודי בתיכונים במיליונים. כן, יש הרבה כסף ממשלתי, וצריך לדעת לקחת אותו. ואנחנו כנראה לא מספיק טובים בזה, למרות שאנחנו מאוד מאוד משתדלים ומתאמצים. המערכת מאוד לא ידידותית, ונראה כאילו יש לה אינטרס לענות אותנו. ובעצם לענות כל אדם. לא הייתי רוצה להתחלף עם בעלי הבתים שנשרפו החודש. לא מקנא בהם.
בארגון הנוער הגאה עסוקים כל הזמן בנוער. בפתיחת עוד קבוצות, עוד פעילות. הארגון הזה יחגוג בחורף 15 שנה של פעילות מדהימה ומשנת מציאות. נקווה שנצליח לארגן ערב חגיגי ויפה לכבוד האירוע. כל מי שפעיל בארגון מוצא בפעילות שלו הרבה נחת וסיפוק. אני למשל בטוח שאם אי פעם אגיע לגן עדן (למרות שאני לא מאמין בשטויות האלה, אבל בכל זאת), זה יהיה רק בזכות איגי.
נכון לכתיבת שורות אלה טרם נמצא פתרון. אבל בואו נהיה אופטימיים. ואם יצלצלו מהבנק, אני מבטיח להעלות תמונה משביתת הרעב מול הבית של בנט, אבל רק אחרי יומיים. שלפחות יראו את ההבדל.