עמנואל רוזן רואה את הנערים המשתוללים ברחובות, משחיתים רכוש, עושים סמים ומשתכרים, ולא מבין איך הנוער השובב של פעם הפך להיות נוער עברייני ואלים כל כך. וגם כמה מחשבות על מורשת נתניהו ועל משבר גיל ה-50
מתי הם נהפכו לעבריינים אלימים? | צילום:
חדשות 2
פעם היינו
באולפן שישי שידרנו השבוע מסמך מטריד ומבאס על ילדינו הרכים ודרכם לבלות את חופשת הקיץ שלהם באילת. שילוב של סמים, אלכוהול, ונדליזם ובעיקר ריקנות וטיפשות שהם כנראה סוג של מראה לחלק בלתי מבוטל מהנוער הישראלי. אלה לא בני נוער במצוקה, לא עבריינים, לא מה שקראנו פעם צ'חצ'חים. אלה בני נוער רגילים מחיפה ומתל אביב, מרמת גן ומעכו, שבאים לאילת כדי להשתולל ולהרוס, כדי להשתכר ולהפריע. עצוב ומפחיד ומגעיל.
מבין המאות שהגיבו והביעו את דעתם, היו גם ששאלו אותי מה אני וחברי עשינו בגילם של הצעירים האלה? והאם באמת משהו השתנה, או שאלה רק המצלמות הנסתרות והתקשורת שחושפים את מה שהיה כאן מאז ומעולם?
ממש לא, חברים. ממש לא. גם אנחנו היינו צעירים פוחזים, נכון. גם אנחנו נסענו בקיץ לאילת, שתינו בירה בחשאי, גנבנו שאכטה ועשינו רעש בלילה. אבל לא היינו אלימים ולא היינו חסרי גבולות ובעיקר – לא היינו רעים. היינו סתם מאושרים עם בדל סיגריה ראשונה, ועם תחושה של חופש וריחוק מההורים. היינו שובבים, היינו פרחחים, ואפילו הזמינו את ההורים שלנו לשיחה אצל המנהל. אבל לא היינו פושעים. ממש לא.
תקף את הכור בעיראק ולא עשה מזה עניין. בגין | צילום:
רויטרס
פעם היה
המרכז למורשת בגין בירושלים מוליך אותך באופן מרתק בין פרקי חייו של ראש הממשלה המנוח: מהגלות בפולין, דרך המלחמה מול הבריטים באצ"ל, המשך במלחמה האופוזיציונית מול המערך ושמעון פרס, וכלה במהפך ובשש השנים הקצרות והסוערות שלו כראש ממשלת ישראל.
המרכז לא נותן ניתוח היסטורי אובייקטיבי או סיכום עיתונאי שמאלני. הוא, יש להניח, האופן שבו רצו בני משפחתו וחבריו שנזכור אותו. דווקא משום כך, מדהים לראות את המקום המרכזי והדומיננטי שתופס שם הסכם השלום עם מצרים והנשיא סאדאת. מוכירי זכרו של בגין, הימני, הליכודניק, הרוויזיוניסט ואיש ארץ ישראל השלמה, מעדיפים שנזכור לו בעיקר הסכם שלום שחייב את ישראל לסגת משליש מאדמתה ויצר קרע של ממש בינו לבין נאמני ארץ ישראל השלמה.
בגין, שלא כמו המחליף של מחליפו, עלה לשלטון כי העם מאס בשחיתות ובהתנשאות של השמאל, ולא משום ששכנע אותם ש"עם חזק צריך מנהיג חזק". שלא כמו בנימין נתניהו, בגין לא ניסה לצבור פופולריות וקולות באמצעות הפחדה ואיומים קיומיים. הוא לא חשש להביא לכאן פליטים מווייטנאם (מעניין מה אלי ישי היה אומר על כך), ולא חשש לעשות שלום תמורת הרבה שטחים.
במרכז למורשתו מקבלת מלחמת לבנון הראשונה אזכור קצר (מסיבות ברורות) ותקיפת הכור בעיראק בקושי שורה וחצי (מסיבות מוצדקות). בגין הורה על תקיפת מה שנתפס אז כאיום קיומי אבל לא בנה עליו את מורשתו ודרכו. ומה נקבל בעוד שנים במרכז למורשת נתניהו? את דמותו של האיש שהזכיר לנו בכל בוקר מחדש עד כמה אנחנו בסכנה?! שלימד אותנו בעיקר לפחד? לפחד מהסכנה האיראנית, לפחד מהפליטים הסודנים? לפחד מערביי ישראל, מהערבים, מהשמאלנים ומברק חוסיין אובמה?!
פעם הייתי
בשבוע שעבר מלאו לי 50. תודה לכל עשרות המנחמים, אבל המנוח מודיע שהוא אינו במשבר. הוא גם לא חושב שחמישים זה השלושים החדש. לא תודה. חמישים זה הזמן להמשיך את כל מה שעשית ולהתחיל לעשות את מה שלא העזת או לא הספקת. זוהי תחילתו של הפרק הלפני אחרון בחיים. תחילת המחצית השנייה. הוא מסתיים ביום שבו הילדים מתחילים להחליף לך חיתולים. הוא יכול להיות קצר אבל גם ארוך מאוד, והוא מתחיל את הגיל שבו אפשר באמת להתחיל.
