געגועיי לעסק הביש
אז מה שהתחיל כתוכנית שטנית של אהוד ברק, שהוכנה על-ידי יוני קורן והודלפה לתקשורת מפיו של אבי בניהו על פי הוראתו של גבי אשכנזי, נגמר (על-פי החשד) בסגן-אלוף אלמוני שזייף מסמך ובאלוף משנה אלמוני לא פחות שהדליף כי חשב שהמסמך אמיתי.
נו שויין. גם כן פרשה. איפה הימים שבהם פרשה הייתה פרשה. פרשת השב"כ, למשל, שחשפה ריקבון נוראי בקישקעס של שירותי הביטחון שלנו, שניסו להפיל תיק פלילי על תת-אלוף בצה"ל (איציק מרדכי), רק כדי לחמוק ממשפט על ניפוץ גולגלתו של מחבל במהלך חקירה. שלא לדבר על ה-פרשה, “עסק הביש", שהוכיחה כבר לפני כמעט 60 שנה שמנהיגים פוליטיים יכולים בטמטומם ובחוסר בגרותם לסבך מדינה שלמה.
שלא יהיה לרגע מקום לספק. את המסמך הזה, מזויף או לא, צריך היה לפרסם, ובמקום שבו גם הצבא רקוב – טוב שיש אמנון אברמוביץ' ורוני דניאל. פרופ' אסא כשר שטען, יחד עם עוד כמה אנשים שתמיד יודעים יותר טוב מאחרים, שאסור היה לפרסם אותו, רוצה כנראה תקשורת קוריאנית או קובנית במדינה שלנו. האיש פרופסור, אבל לא בטוח שהוא עדיין כשר להטיף לנו מוסר ולהנהיג את הקוד האתי של צה"ל.
בתום יום הקרב וערבו של מה שהיה "מסמך גלנט" והפך ל"פשקוויל בועז הרפז", לא גילינו שום דבר שלא ידענו. הצבא נגוע בפוליטיקה; שר בטחון אנליטי ורמטכ"ל אותנטי משחקים צ'ילבה; יועצים ואנשי פרסום בוחשים בצמרת; ואלה שבצמרת תמיד איכשהו בורחים מאחריות. הידיים היו כאן כנראה ידי סא"ל הרפז, אבל הרוח הרעה היא רוחם של השרים והאלופים.
והתקשורת? רעבונה ל"פרשות" ול"משדרים מיוחדים", קיבל סיפוק רגעי בימי קיץ חמים ונטולי חדשות. האוויר יצא עכשיו אט אט מהבלון. ואנחנו נישאר בגעגועינו לפרשות אמיתיות, ולעניינים שהם באמת ברומו של עולם.
געגועיי לאשליות השלום
כמו למשל לשיחות שלום של ממש, או לפחות לאשליה שיהיה כאן פעם שלום.
בסתיו 1994, זמן קצר אחרי לחיצת היד בין רבין לערפאת בבית הלבן, התכנסנו כולנו, פקידי משרד החוץ, אלופי צה"ל, מחבלי אש"ף לשעבר, עיתונאים ואבי בניהו, במלון הילטון טאבה לפתיחת שיחות השלום הישירות שבין ישראל לפלשתינים. בניהו (אז קצין זוטר וכרגיל מכריע בדובר צה"ל) ארגן צילום למזכרת – אמנון שחק ונביל שעת' זה מול זה, מאחוריהם נופו הקסום של הים האדום וביניהם מפרידה רק כוס מיץ תפוזים טרי.
באוויר הייתה הרגשה של היסטוריה והתרגשות של מעשה גדול. השיחות היו כרגיל מעיקות וקשות ומלאות בהתמקחויות חסרות פשר בין אנשים שלא באמת מאמינים זה לזה, אבל בלובי ישבנו מול אנשים שעד אז ראינו דרך הכוונת ודיברנו על כדורגל ועל נשים, על אוכל טוב ועל אנשים רעים שמנסים להפריע.
זאת הייתה אשליה של שלום. והיו שם לפחות כמה פקידים ועיתונאים ואבי בניהו אחד שהאמינו שהנה זה קורה. בעוד שבועיים, כשביבי ואבו מאזן יתכנסו בוושינגטון לפתיחת שיחות השלום הישירות, אף אחד כבר לא ישלה את עצמו. התעייפנו ממלחמות, אבל גם השלום משעמם אותנו. ובעיקר - נמאס לנו מאשליות. אפילו את הכיף שבלפנטז לקחו מאיתנו עושי השלום האזוריים.
וגם בניהו הכל יכול, אפילו אם יתפנה מענייני המסמך, ויטוס לוושינגטון, וימזוג מיץ תפוזים טרי, ויקרא לצלמים לתעד את נתניהו ומחמוד עבאס עושים היסטוריה – אפילו הוא לא יצליח לשכנע אותנו הפעם שמותר ואפשר לחלום כאן על שלום.