ביום שלישי שלחתי לאחי הקטן הודעה בוואטסאפ: "מתי אתם בשדה?". הוא החזיר לי הודעה: "בסביבות 13:30". אמרתי לו שאני אגיע, הוא כמובן התחיל להגיד לי שאני לא צריך לבוא וחבל שאני אטריח את עצמי עד לשם במזג האוויר הזה. "השתגעת?", עניתי לו, "אחי הקטן וארוסתו הטרייה טסים לדרום אמריקה לחצי שנה ואני לא אבוא להיפרד כמו שצריך?".

זוהי תמציתו של אחי הקטן על קצה המזלג, ילד מקסים (כבר בן 24, אבל בשבילי תמיד יהיה ילד) שלא אוהב לקבל ומעדיף לתת, אחד שתמיד יהיה שם בשבילך בכל מצב.

מכל בני המשפחה צ'ופ (ככה אנחנו קוראים לו) הכי דומה לי באופי, לחיוב ולשלילה. שנינו מתים על כדורגל ואוהדים את אותה הקבוצה, יכולים לשבת שעות ולשחק בפלייסטיישן, מאזינים לאותה המוזיקה ועד לא מזמן גם תפריט האוכל שלנו היה דומה וכלל בעיקר חיות שמזלן לא שפר עליהן והן מצאו את דרכן אלינו לצלחת, ללאפה, לפיתה ולפעמים ישר לידיים.

עברנו הרבה ביחד, יותר ממה ששני אחים רגילים עוברים בדרך כלל. זה התחיל כשההורים שלנו התגרשו כשהיינו ממש ילדים. הוא היה בן 5 ואני בן 12. אחי הגדול למד בישיבה עם פנימייה ואחותי הגדולה הייתה כבר בשירות לאומי, ככה שנשארו בבית רק שנינו ואמא כמובן, דבר שתרם רבות לחיזוק הקשר בינינו. זה המשיך כשלפני הגיוס שלו לצה"ל הוא בא לעבוד אצלי באנגליה, ואח"כ כשגרנו ביחד בדירה בת"א בצוותא עם אשתו לעתיד ירדן המקסימה.

אני כבר מתגעגע

הגעתי לשדה התעופה שם פגשתי באבי היקר ובזוג היונים מלווים בסבא וסבתא של ירדן. לאחר שהם עשו צ'ק-אין התיישבנו כולנו לקפה אחרון שלהם לבינתיים בארץ הקודש. סבתא של ירדן סיפרה לי שהיא לא ישנה כל הלילה מהחרדות, אמרתי לה שאין לה מה לדאוג וכולם נוסעים וחוזרים בשלום כל הזמן, אבל ללב שלי התגנבה לה דאגה פתאום. הרי גם אני טיילתי שם ואני יודע שלא הכל שם בטוח ויכול להיות מסוכן, איך אני נותן להם לטוס? מיד ניערתי את ראשי מהמחשבות המטרידות וניסיתי להבין מתי ואיך לעזאזל הזדקנתי כל כך?

אני שעשיתי בדרום אמריקה כל ספורט אתגרי שיש ליבשת הזאת להציע, תפסתי טרמפים, נכנסתי לג'ונגלים ויצאתי לטרקים עם "סיפורי דרך" (סיפור דרך זה הסבר מילולי של המסלול) מבוגרים יותר ממני ובלי מפה, אז מאיפה באה כל הדאגה הזאת?

ואז הבנתי, לדאגה הזאת קוראים אהבה. חיבקתי אותם חזק חזק, ביקשתי מהם שישלחו הודעה ברגע שהם נוחתים, הצטלמנו לתמונה אחרונה ביחד לחצי השנה הקרובה ושלחתי אותם לדרכם.

כשחזרתי הביתה בערב, קארין ואני התכרבלנו לנו מתחת לשמיכה וצפינו בסרט, כל כמה דקות ניסיתי לנחש מה עומד לקרות בסרט ואמרתי זאת בקול רם, לאחר כחצי שעה קארין שאלה אותי מה קרה לי? למה אני מנסה כל הזמן לנחש מה יקרה? אמרתי לה שזה משחק שצ'ופ ואני היינו משחקים בכל פעם שהיינו צופים ביחד בסרט ובודקים מי יצליח לנחש יותר טוב, זה מפריע לך? שאלתי אותה, היא חיבקה אותי חזק, שלחה אליי חיוך מלטף ואמרה לי: אתה כבר מתגעגע אליו, נכנעתי לחיבוק שלה ואמרתי לה: כן, אני כבר מתגעגע.