אני יושב מול הטלוויזיה ולא יודע אם לצחוק או לבכות. על המסך מופיעים שני אנשים שהמכנה המשותף הכי גדול שלהם הוא חוסר הכריזמה, שלעיתים מזכירה לי את מגירת הירקות במקרר (צנונית ומלפפון, אם אתם מתעקשים לדעת).

לבני והרצוג מודיעים על הקמת המחנה הציוני (צילום: חדשות)
לצחוק או לבכות? האיחוד של לבני והרצוג | צילום: חדשות
הם מנסים בכל כוחם להסביר לי שהם אלה שצריכים להנהיג את המדינה שלנו בשנים הקרובות, אבל שום דבר ממה שהם אומרים לא משכנע אותי. ברצינות, איך לעזאזל אני יכול להצביע לבוז'י הרצוג שבמשא ומתן עם ציפי לבני על האיחוד ביניהם הוא הסכים שהיא תכהן כראש ממשלה בשנתיים האחרונות מתוך הארבע? זה נשמע לכם הגיוני? היא הביאה לשולחן מפלגה שבסקרים בקושי עוברת את אחוז החסימה, והוא בא עם מפלגה של 13 מנדטים פחות או יותר, אז הוא האיש שעליו אני צריך לסמוך שינהל את המשא ומתן המדיני שלנו? אני לא רוצה לנסות ולדמיין אפילו מה הוא ייתן לשכנינו עם קצת לחץ מצדם ומשאר העולם. כמו שזה נראה הוא יציע להם גם דברים שהם לא יבקשו, אולי הוא יחליט לתת להם את ירושלים או להסכים לזכות השיבה? סתם בשביל לצאת בסדר ולא להכעיס שם אף אחד.

האבולוציה של לבני

מצטער חברים, אבל את ראש הממשלה שלי אני מעדיף עם עמוד שדרה שלא מתכופף עם כל משב רוח קליל או בריזה או סתם מישהו שהתעטש לידו.

ונעבור לשותפתו החדשה לדרך הלוא היא ציפי באיזו-מפלגה-אני לבני, אישה שמאז כניסתה הראשונה לכנסת ועד עכשיו החליפה כבר ארבע מפלגות (!) ליכוד, קדימה, התנועה ועכשיו העבודה. ארבע מפלגות ב-9 שנים. וזה לא שהיא עשתה שם חיל, היא הצליחה במו ידיה להחריב כל מפלגה שהיא חברה אליה והיא לא מפסיקה לשבור שמאלה (שזה מבחינתי דבר מבורך לכשעצמו).

בבחירות הבאות, לפי האבולוציה של הגברת לבני, היא תאחד כוחות עם מפלגת מרצ ואולי גם אותה היא תצליח להטביע בכשרונה הרב. ציפי לבני היא רודפת כיסאות סדרתית שמוטב היה לה ולנו שתשפיל את מבטה ותעשה טובה גדולה ותפרוש מהחיים הפוליטיים כמה שיותר מהר.

אני רוצה להפנות אתכם לעובדה הבאה: אם האיחוד הזה יצליח חס וחלילה וציפי לבני אכן תכהן כראש הממשלה שלנו, אנחנו נקבל ראש ממשלה שאם היה רץ לבד היה מקבל במקרה הטוב חמישה מנדטים. לפי ההיגיון הזה, גם יושבת ראש מרצ זהבה גלאון יכולה להיות ראש ממשלה, ואת זה באמת שאף אחד לא רוצה.

ועוד משהו קטן לסיום, כי למרות הדעה הפוליטית שלי אני צריך עדיין שיפרסמו את הטור הזה בכלי תקשורת ישראלי, אז הנה שלושים מילים שחייבים להוסיף לכל כתבה, למרות שאישית אני לא מסכים איתן: רק לא ביבי, רק לא ביבי, רק לא ביבי, רק לא ביבי, רק לא ביבי, רק לא ביבי, רק לא ביבי, רק לא ביבי, רק לא ביבי, רק לא ביבי.