למה אנשים מתמכרים לרכילות?

יום שישי האחרון, 12:30 בצהריים. במה עוסקות הכותרות הראשיות של האתרים הגדולים - בהסכם בין פת"ח לחמאס? לא ממש. בפיגוע במרוקו, שבו נהרגו שני ישראלים? אתם בכלל לא בכיוון. "צפו בחתונה המלכותית בשידור חי", הכריזה הכותרת הראשית ב-ynet. "הממלכה מתרגשת: החלה חתונת הנסיך וקייט", התמוגגו ב-nrg. אפילו באתר הארץ (לאנשים חושבים, כזכור) מיקמו את החתונה בראש האתר, תחת הכותרת הדרמטית "החלה חתונתם של הנסיך ויליאם ובחירת לבו קייט מידלטון".

אני חשבתי "את מי זה מעניין, לעזאזל?", אבל נתוני הרייטינג הפתיעו אותי - מתברר ש-21% ממשקי הבית היהודים צפו בחתונה של שני צעירים מבריטניה, שבמקרה הגבר מביניהם שייך לאיזו משפחה שאיכשהו סומנה לפני כמה מאות שנים. עד היום נמצאת המשפחה במעמד סמלי, מטופש וילדותי, של "מלוכה".

קיבלתי עוד הצצה לעומק העיסוק ברכילות בפסח. בילינו עם המשפחה המורחבת במשך כמה ימים, וגיליתי שאחת מקרובות המשפחה בקיאה בפרטי רכילות יותר משהיא בקיאה בחשבון הבנק שלה. במשך כל החג היא דיווחה לנו על ההריון של קרלה ברוני (אשתו של נשיא צרפת, למי שלא בעניינים) ועל הראיון שפורסם באחד העיתונים עם החברה הדוגמנית של אייל גולן (הם כנראה נפרדים, דיווחה קרובת המשפחה בהתרגשות), והפגינה בקיאות בפרטי חייהם האישים של סלבס שונים - כמה ילדים יש להם, מתי התגרשו, באיזה בית קפה הם נוהגים לשבת, איזה רכב יש להם ושאר עניינים שנמצאים ברומו של עולם.

אני קצת מבין את התופעה, הרי כולנו סקרנים מטבענו. למשל, עכשיו ממש לא אכפת לי מה משודר בערוץ ויוה (בהנחה שהוא עדיין קיים), אבל אם אראה שניים-שלושה פרקים של איזו טלנובלה, ברור שאסתקרן וארצה להמשיך לעקוב. זה מאוד אנושי. ואם כל יום השכנה תספר לי על הקריירה שלה בגידול חתולים, יתכן שאחרי שבועיים אשאל ביוזמתי אם יש משהו חדש, למרות שמלכתחילה זה ממש לא עניין אותי. ככה זה, ברגע שמכניסים את הראש - המוח נתפס. לא מעט אנשים נשבעים בתחילת העונה של כל תוכנית ריאליטי שהפעם הם לא הולכים לצפות, אבל אחרי שגונבים פה הצצה, שם הצצה, וגם שומעים מחברים על ההתרחשויות, נתפסים כמו ברשת קורי עכביש - ומהנקודה הזאת ההתמכרות הולכת ומתפשטת.

למה לשרוף את הזמן?

אבל אני עדיין מתקשה להבין את זה. מילא בני טיפשעשרה, מילא כשמדובר באנשים שטחיים, אבל בתקופה האחרונה אני רואה שמכת הרכילות נחתה גם על ראשיהם של אנשים אינטליגנטיים, משכילים ונבונים. הם טוענים "זה הפאן שלנו, ההתפרקות שלנו אחרי יום עבודה מתיש", אבל אני לא מבין מה עוזר להתפרקות בלדעת שאיזו זמרת החנתה את הרכב על איזו מדרכה, בלשמוע שאיזה שחקן גילה באולטרסאונד שיש לו בת, או לראות בעמודי הרכילות עם מי ישב ציון ברוך לקפה ועוגה.

אם הפרטים האלה לא מעניינים אותי כשמדובר בחייהם של החנווני מהמכולת או של הפקידה מאגף הגבייה העירייה, למה שזה יעניין אותי כשמדובר באיזו דוגמנית שהופיעה פעם וחצי בטלוויזיה או בפלוני שמתפרנס כזמר? עם כל הכבוד להם, לא משעמם לי עד כדי כך שאנבור בפרטים משעממים ולא באמת חשובים בחייהם.

אנשים אומרים ש"צריך לשרוף את הזמן". איך הזמן היקר הפך למשהו שצריכים "לשרוף" בקריאת פרטים מטופשים על חייהם של אנשים שמעולם לא הכרתי ושכנראה לעולם לא אכיר? מה הופך את ההריון של קרלה ברוני ליותר חשוב ומעניין מההריון של בת אחותה של השכנה של ההורים שלי?

התשובה פשוטה - פשוט מפמפמים לנו אותו. יוצרים סביבו עניין, הופכים אותו לחשוב לכאורה, ואז דווקא מי שלא מתעניין - נחשב להזוי ותלוש מ"המציאות". או כמו שקרה לי בחג האחרון. "מה, אתה באמת לא יודע שלאייל גולן יש חברה דוגמנית והוא נפרד ממנה?", נעצה בי אותה קרובת משפחה עיני עגל. "תגיד, איפה אתה חי?". "זהו, שאני חי בחיים שלי", עניתי, "זה הרבה יותר מעניין מאשר לחיות חיים של אחרים".

>> הטור הקודם שלי: הילדים משתכרים? זו אשמת ההורים
>> "החתונה הזו נראתה כמו הלוויה"