יש לי המון דברים שליליים לומר על ייצוג הדתיים בתקשורת. כשב-Ynet מכנים את הרב עובדיה יוסף בשם הסתמי "עובדיה" (דבר שלא היו מעזים לעשות אם היה מדובר חלילה בפרופ' נכבד), כשרוב כלי המדיה משתמשים בדתיי מחמד שמייצגים בקושי את עצמם, וכשחלק נכבד מהעיתונאים הדתיים שהצליחו להשתחל לכלי המדיה הגדולים מביעים דעות מנוגדות ל-90% מהציבור הדתי - קרן האור הכמעט יחידה שנותרה בתקשורת המרכזית הם בני הזוג סיון רהב וידידיה מאיר. מצד אחד הם שולטים היטב בשפת התקשורת, ומצד שני נותרים נאמנים לאמונה, להלכה, ליהדות ולכל מה שביניהם.
עצם ההימצאות של ידידיה וסיון בתפקידים בכירים כל כך בתקשורת היא סוג של נס, בלי לזלזל בכישרון הבלתי מפוקפק שלהם. הרי התקשורת כבר הוכיחה שעדיף הרבה יותר לקחת דתיים לייט, כאלה שמטאטאים את הערכים שהם ספגו מהבית כדי למצוא חן בעיני המצלמה והטוקבקיסטים, או כאלה שבאו מראש עם דעות לא שגרתיות, וכך לטפח אותם כדתיי המחמד של המערכת, שינצלו את הקשרים שלהם עם המגזר הדתי כדי להביא סיפורים שליליים דווקא.
למה אני מתכוון? אי שם ב-2004 הצעתי לעורך מוסף סוף שבוע באחד העיתונים הגדולים במדינה ראיון עם רב פופולרי. הוא אמר לי: "אל תביא סתם ראיון. תנסה לרחרח מסביב, אולי יש לו סכסוך עם רבנים אחרים. אם תמצא משהו כזה, תנסה ללבות את העניינים, וככה הכתבה תהיה הרבה יותר פיקנטית וראויה לפרסום". בהזדמנות אחרת, כשהצעתי לו ראיון עם זמר מוכר קצת פחות, הוא כבר לא ביקש ללבות את העניינים מול זמרים אחרים אלא להביא ראיון רגיל.
להצבתם של ידידיה וסיון במקומות מובילים יש גם חשיבות כלפי הציבור החילוני. האזרח הממוצע, שנחשף ללא מעט מאמרים של רפורמים (בהגדרה או שלא בהגדרה), חושב לעצמו "הנה הוכחה שאפשר להיות דתי - וגם להיות בעד שירת נשים, לא לקיים את ההלכה, ללגלג על הרבנים הראשיים ולהיות מחובר לתרבות החילונית". נוצר מצב מעוות שדווקא הדתיים ה"נורמליים" נתפסים כקיצוניים.
רבים במדיה מנסים לזרות שנאה ליהדות
בדרך כלל במדיה החילונית יש סבלנות לדתיים שפועלים לפי ההלכה - אבל עם גבול. אתה יכול להביע דעות שמאתגרות מעט את הבון-טון התקשורתי - אבל לא יותר מדי. אתה יכול להציב תנאים הלכתיים שמגבילים מעט את עבודתך - אבל יש גבול לסבלנות של העורכים הראשיים. אני חייב לציין במאמר מוסגר שדווקא כאן ב-mako אני מקבל יד חופשית, אבל זה לא מובן מאליו, וגם לא מובן מאליו שסיון יכולה לשדר כתבות מפרגנות על הרב עובדיה בפריים טיים של ערוץ 2.
בתקופה האחרונה אני מרגיש שידידיה וסיון משמיעים את הקול הדתי השפוי בהזדמנויות רבות יותר. כשבחלק גדול מכלי המדיה מנסים לזרות שנאה ליהדות ולהלכה, באופן שקוף או סמוי, בני הזוג מאיר מתייצבים בנאמנות בראיונות שונים, בטור המצוין של ידידיה בעיתון "בשבע" (גילוי נאות: גם אני כותב בעיתון) ובתוכנית הרדיו המוצלחת שלהם בגלי צה"ל, ומסבירים את ההיגיון הדתי. שלא כמו חלק מעמיתיהם למקצוע, הם נזהרים מאוד מלזלזל ברבנים, נמנעים מלחלק ציונים להלכות שונות, והחשוב מכל - מצליחים לעשות את זה בנועם, במתינות, בהיגיון ובקסם אישי רב.
כשגרירים של היהדות בעולם התקשורת החילוני, אין מישהו שעושה את זה טוב יותר מהם. ויותר משהם תורמים לעולם הדתי, שאינו משופע בנציגים רהוטים במדיה הכללית, הם תורמים לתקשורת החילונית, שמצליחה באמצעותם להעמיק קצת יותר, ולצאת ממעגל הבורות והעקמומיות בכל הנוגע ליהדות ואמונה.
אבל זה לא רק טור מפרגן על הזוג התקשורתי המוצלח בארץ. יותר מכל, זו שאלה לכל מי שנמצא עם היד על השאלטר התקשורתי: למה יש רק סיון אחת וידידיה אחד? בזמנו אורי אורבך (המצוין בפני עצמו) פרסם מאמר מיתולוגי שנשא את הכותרת "הטובים לתקשורת", ובו קרא לצעירי המגזר לכבוש עמדות משמעותיות בתקשורת. אחרי שהדתיים אכן כבשו לא מעט מקומות נחשבים, הגיע הזמן שנעבור לשלב הבא: הטובים והאמיתיים לתקשורת. עייפנו מדתיים לייט שהפכו את היהדות לזירת ויכוחים רפורמית, לזלזול בהלכה ולחקיינות מעריצה של התרבות החילונית. הבו לנו עוד ידידיה וסיון. זה רק יאיר את התקשורת.
מה אתם חושבים על סיון רהב וידידיה מאיר? כתבו לנו בתגובות