אני לא אוהב את הביטוי "חזרה בתשובה". זה נשמע כמו זבנג וגמרנו. שמת כיפה וציצית, התחלת לשמור שבת? זהו, ברוך הבא לגן עדן. החלק הקשה כבר מאחוריך. ובכן, בדיוק להפך. החלק הקשה נמצא בכל שלב בחיים. אתה יכול ללכת לשלוש תפילות ביום, אבל לדבר בבית הכנסת. אתה יכול לעזור לזקנה ברחוב, אבל לחזור הביתה ולהתייחס באופן גרוע לאשתך. אתה יכול לשמור שבת, אבל לא לשמור על כבוד הוריך. לכן זו התמודדות תמידית. אין לזה סוף.
ממשבר לתשובה
איך מגיעים בכלל לתשובה? שאלה טובה. יש כאלה שמגיעים אליה מתוך משברים בחיים. הם מבינים ששום קושי לא בא סתם, אלא כהמשך לדבר מה שעשו בעבר, ולכן מחליטים לא לחכות ל"התראות" נוספות אלא להבין מאיפה זה הגיע. כך קרה גם לי. בשנת 2000 התחתנתי עם אשתי המדהימה, ובהתחלה לא רצינו ילדים במשך חצי שנה. ידענו שזה בעייתי מבחינה הלכתית, אבל העדפנו להתעלם. אבל אחרי חצי שנה, כשכבר רצינו ילדים, הבנו את הטעות. שלוש שנים תמימות, מייסרות, המתנו בציפייה לילדים. הלכנו למקובלים שגובים כסף, לשרלטנים ול"נביאים" אחרים, אבל אף אחד מהם לא אבחן נכון את הבעיה (שהתגלתה בהמשך כפעוטה בעליל). רק כשהחלטנו להתנתק מכל המיסטיקה, ורק כשהבנו שהברכה האמיתית נמצאת בהליכה בתלם ולא בכל מיני סגולות או קיצורי דרך למיניהם, זה קרה. נולדו לנו תאומים, ולאחר שנה בדיוק אשתי נכנסה להריון נוסף. כיום יש לנו שלושה ילדים מקסימים.
וזה קשה? ממש לא. רבים נוטים לראות בחיים על פי היהדות כמין משהו מכביד ולא נעים, אבל האמינו לי - ואני ממש לא "מואר" אלא עם רגליים נטועות היטב בקרקע - שאלה חיים טובים הרבה יותר, ולא רק בגלל ענייני העולם הבא. אולי תתפלאו, אבל האדם המאמין נהנה יותר כבר בעולם הזה. למה? אני קורא לזה במילה אחת - תכלית.
אנחנו רק בועות סבון מתפוצצות
מאוד מייאש לחיות כשאתה תלוש. אני יודע, הייתי שם. אם אין תכלית, ואין חיים אחרי המוות - מה אני בעצם עושה פה? הרי את הכבוד, את הכסף ואת החוויות מהשופינג ההוא בלונדון לא אקח איתי לקבר. ולמה בעצם להביא ילדים - כדי שגם הם יתקלו בתחלואי העולם הזה? אז מה בעצם התכלית - לעבוד, לאכול, להתרבות ומדי פעם להתרפק על הנאות רגעיות? לא, זה לא הגיוני. למה הנשמה שלנו כל כך עמוקה ומורכבת - כדי שנבזבז אותה על גמר "הישרדות"? ובכלל, מה אנחנו עושים בעולם הזה אם אין תכלית? ובכן, אפשר להשתגע משאלות כאלה. אנחנו בעצם כלום. בועות סבון שתכף יתפוצצו ואף אחד לא ישים לב. וזה יקרה, ללא ספק. אתם מכירים מישהו שאף פעם לא מת? גם אתם תמותו. וגם אני. וגם ההוא. אז מה אנחנו עושים פה בדיוק?
מתוך החושך הזה לא מעט אנשים מחפשים את התשובה. זה קורה בכמויות אדירות בשנים האחרונות. רואים את זה בכל מקום. דווקא השטחיות, הנהנתנות, חוסר המשמעות - כל אלה מציתים בנו את הניצוץ שמחפש את התכלית, רוצה לדעת מה אנחנו עושים כאן בעולם, ובאופן טבעי פונה ליהדות. היא מכילה את הכל, מספקת את כל התשובות (בתנאי שיש לכם סבלנות והבנה שאי אפשר ללמוד על רגל אחת, וכבר בהתחלה להבין ולקבל את הכל). וגם אם נדמה שהיהדות רק דואגת להקשות את החיים יותר ויותר - היא עושה בדיוק את ההפך. החיים ללא היהדות הם לכאורה הדרך הקצרה, שהיא אמנם קצרה, אבל לא מגיעה לשום מקום. ואילו הדרך היהודית היא קצת יותר ארוכה, אבל יש לה יעד וכיוון ברור. למעשה, היא-היא הדרך הקצרה.
אני מתרחק מהטפות, ולא בא להגיד לאף אחד מכם איך לחיות, אלא רק לשתף אתכם בחוויה האישית שלי. ובכן, היהדות נתנה לי טעם בחיים. עכשיו אני יודע למה אני חי ומה אני עושה כאן בעולם. השבת שלי גורמת לי לנוח באמת. הזוגיות, כולל השבועיים בחודש (פלוס מינוס) בהם אין מגע, מתחדשת מדי חודש, כאילו רק עכשיו נישאנו. הלכות שונות גורמות לי להקפיד יותר על דברים שאדם ממוצע בכלל לא נותן עליהם את הדעת: שמירת עיניים (נראה לכם הגיוני שאדם נשוי אמור לבהות בבחורות שמתלבשות לא בצניעות ברחוב או בטלוויזיה?), לשון הרע (למה לומר דבר רע על אדם מסוים?), כיבוד הורים (זה הרבה יותר מורכב ממה שנדמה), וכך היחס לסביבה הרבה יותר מתון, סובלני ועמוק. בעצם, הכל מותר, אבל במידה. מותר להיות עם האישה, אבל רק בחלק מהחודש. מותר לאכול דברים טעימים - אבל רק כשרים. מותר לעבוד כל השבוע - אבל בחייך, ביום שבת תן מנוחה למוח. מותר לצחוק - אבל לא על אנשים אלא ביחד איתם.
גם היטלר חשב שהוא מוסרי
נכון שיש אנשים מוסריים שיכולים להיות טובים גם בלי הדרכת התורה, אבל כאן עולה שאלה מעניינת: מי אמר שזה מוסרי? היטלר, להבדיל, חשב שהוא האדם המוסרי בעולם. וקצת קשה לומר עליו שהוא היה בור ועם הארץ; חלק מאיתנו חושבים שאישה שעושה הפלה להריון שלא מתאים היא חכמה ונבונה, וחלק יטענו שהיא רוצחת. חלק טוענים שהוצאת איברים מאדם שעומד למות לשם תרומה היא מצווה גדולה, בעוד חלק אומרים שמדובר בסוג של הרג. אז איך נדע היכן נמצא המוסר? בשביל זה אי אפשר לסמוך על חוקים שחוקקו בני אדם. צריכים לחפש את "החוקים של החוקים". ומי חוקק אותם? נו, אתם יודעים.
היהדות זוכה בעשורים האחרונים ליחסי ציבור גרועים בתקשורת הכללית, ולמרות זאת כמויות אדירות של אנשים מוצאים את עצמם מתחזקים. ואני אומר - אל תאמינו לאף אחד. גם לא לי. תבדקו בעצמכם. תצפו בהרצאות, תקראו ספרים תורניים, תנסו לשמור לבד שבת פעם אחת (אבל ביחד עם סביבה תומכת, אולי כאירוח), ותגידו אם אין ליום המיוחד הזה טעם אחר. רק תנסו. ואם לא - לפחות תספרו לי אתם מהי התכלית.