גדעון סער וגאולה אבן (צילום: ראובן שניידר )
מאמי, מה אתה הולך לעשות עם הסודנים? | צילום: ראובן שניידר
השאלות הכי מעניינות הן אלה שאין להן תשובה חד משמעית. בתחום האתיקה – תחום שיש בו חמישים גוונים של אפור - זה קורה לעיתים קרובות. אני מקנא באלה שיש להם תשובה מוחצת לשאלה אם גאולה אבן יכולה להמשיך להגיש תוכניות אקטואליה ופוליטיקה בערוץ 1. ככל שאני חושב על הסוגייה הזו יותר, אני מגיע למסקנה שאם יש כאן הכרעה לצד כלשהו – היא בוודאי לא בנוק אאוט. עוד מסקנה: אני לא מקנא בגאולה אבן, ולא רק כי גדעון סער הוא לא בדיוק הטעם שלי.

לפני הכל, כדאי לנקות את השולחן מהטענה שעצם הדיון הזה נגוע בשוביניזם: הדיון מתמקד בה ולא בו – בעיתונאית ולא בפוליטיקאי – לא מפני שהיא אישה, ולא בגלל שמה שהוא עושה יותר חשוב. הסיבה שאיש לא טוען ששר הפנים צריך לעזוב את התפקיד בגלל "הקשר העז והאישי" שהוא מקיים עם מגישת הטלוויזיה, היא שקשר כזה לא מהווה סתירה אתית לתפקידו (למעט מקרה שבו הוא השר הממונה על רשות השידור, למשל). גדעון סער לא אמור לקבל במשרד שום החלטה שנוגעת או משפיעה על גאולה אבן; אבן, לעומת זאת, אמורה לקבל כל חמש דקות החלטה שרלוונטית לסער. אם בין שרת המשפטים ציפי לבני לפרשן המשפטי המשובח ברוך קרא היה נרקם קשר אינטימי (אנחנו בתרגיל היפותטי, כן?), הבעייה האתית היתה שלו, לא שלה. אז שוביניזם ירד מהפרק.

תנו לה צ'אנס

מנקודת מבט אנושית פשוטה יש כאן עסק ביש: אישה מנהלת קריירה עיתונאית מרשימה במשך כעשרים שנה. ואז יום אחד היא מתאהבת, ואחר כך מתחתנת, עם מי שהוא במקרה שר בממשלה. האם היא מוכרחה לבחור בין האהבה למקצוע? עיתונות היא סוג של בית משפט ציבורי. שופט שמונח לפניו תיק שבו מעורב קרוב משפחה, פוסל את עצמו מישיבה בדין. מצד שני, הוא לא פורש משיפוט.

לכאורה, כל שעל אבן לעשות זה לפסול את עצמה מכל עיסוק שנוגע למשרד הפנים או לשר הפנים. זה כמובן לא פשוט – סער הוא דמות פוליטית מרכזית, ומשרד הפנים הוא משרד חשוב. היה מעניין, למשל, לשמוע את אבן חורכת את שר הפנים בשאלות על הבעייה הבוערת של הפליטים ומנסה להבין מה הפתרון שהוא מציע. הרי לגרש אותם – בדיוק כמו קודמו המסית והמתלהם – הוא לא יכול, ומצד שני המדינה לא מאפשרת להם לעבוד ולחיות בתנאים סבירים. את המחיר ממשיכים לשלם – חוץ מהסודנים והאריתראים – תושביה האומללים של דרום תל אביב. אז באמת, מה גדעון סער מתכנן לעשות בנידון?

אבן לא יכולה לגעת אפילו במקל בכל מה שנוגע למשרד הפנים, זה ברור. אבל האם היא יכולה לעסוק בזירה הפוליטית בכלל – בממשלה שסער מכהן בה, ביריביו ושותפיו הפוליטיים – מבלי שהצרימות יישמעו עד השמים?

התשובה שלי היא, למרות הכל: צריך לתת לה לנסות. מישהו שסבור אחרת שאל אותי השבוע אם הייתי מלהק את גאולה אבן לתוכנית אקטואליה חדשה. כנראה שלא, אבל אין דין תפקיד חדש כדין תפקיד שאותו היא נדרשת לעזוב. אתיקה עיתונאית היא ערך חשוב, אבל גם חופש העיסוק.

הכל נמצא על השולחן

ישראל היא מדינה קטנה, איפה שלא תזרקו אבן תמצאו ניגוד עניינים פוטנציאלי. לכאורה, הטור שאתם קוראים עכשיו לא היה יכול להתפרסם באתר mako, מפני שערוץ 2 וערוץ 1 נמצאים בתחרות. מומלץ להיות זהירים לפני שמדירים עיתונאים ממלאכתם, אחרת נגלה במהירות שמרוב אתיקה לא נותר מישהו שיכול לסקר משהו.

התקשורת הישראלית מתבוססת עד צוואר בעיוותים אתיים, רובם מתקיימים הרחק מעיניהם של הצופים, המאזינים והקוראים. כל מילה שגאולה אבן אומרת בשידור חשופה בפני הציבור (טוב, בפני חלק די קטן של הציבור, בהתחשב בנתוני הצפייה של ערוץ 1). הכל נמצא על השולחן, ואם היא תמעד אי אפשר יהיה להסתיר את זה. ניחוש לא פרוע: הליכוד לא ייהנה אצלה אפילו מבדל הנחה. תשאלו את אהוד אולמרט – להבדיל כל ההבדלים שבעולם – איך זה מרגיש כשהחבר הכי טוב שלך כותב עליך בעיתון ומרגיש צורך להוכיח לכל העולם שאין לך פרוטקציה אצלו.

לפעמים החיים הם בחירה בין חלופות לא מושלמות. גאולה אבן עובדת ברשות השידור הרבה שנים, במהלכן רבים מעמיתיה התנדבו להפוך למלחכי פינכה של פוליטיקאים. אבן דבקה תמיד בעיתונות רצינית, הוגנת וחסרת פניות. אם זה לא מספיק כדי לזכות עיתונאי בהזדמנות, אז מה כן.

Aviv67@gmail.com