בנימין נתניהו רשם בשבועיים האחרונים הישג לא מבוטל: הוא גרם להסכמה בין שמאל וימין. בין שני צדי המפה הפוליטית יש קונצנזוס שהוא נחל כישלון מוחלט בניהול פרשת המגנומטרים והר הבית. שופטי כדורגל אוהבים לומר שאם אוהדי שתי הקבוצות מקללים אותך בירידה מהמגרש, כנראה היית בסדר. אבל יש עוד אפשרות: שהיית כל כך גרוע, עד שהצלחת להרוס את המשחק.

בואו נשים רגע בצד את השאלה מי צודק: אנשי זקיפות הקומה והריבונות שסבורים שביטול המגנומטרים הוא התקפלות מבישה, או השמאלנים שלא מבינים איך נתניהו ושריו לא צפו מראש את התרחיש שכל ילד בן שבע שחי במזרח התיכון יכול היה לצפות. איך ייתכן שהם לא הבינו שהשינויים החד-צדדיים בהסדרי הביטחון ייתפסו בצד השני כמו הכרזת מלחמה על אל אקצא, שהעולם המוסלמי כולו יתייצב על רגליו האחוריות ושבסופו של דבר, אחרי שיישפכו לשווא הרבה דם ודמעות, ממשלת ישראל תצטרך לזחול לנקודת ההתחלה עם זנב מקופל בין הרגליים. זו לא חוכמה בדיעבד - הדברים נכתבו ונאמרו על ידי רבים וטובים עוד לפני שמצעד האיוולת יצא לדרך, ואם האנשים שמנהלים את המדינה לא מבינים דבר כה בסיסי לגבי המציאות שבה אנחנו חיים, המסקנה היא שהם לא כשירים לתפקידם.

אבל כאמור, הפעם אני מבקש להתרכז בהיבט אחר של האירועים האחרונים, היבט שאולי יש בו גם ממד אופטימי: חלק לא מבוטל מעיתונאי, תועמלני ודוברי הימין הפסיקו להנהן באופן אוטומטי מול כל פעולה וספין של נתניהו, והרשו לעצמם לרדת באגרסיביות על ראש הממשלה והחלטותיו. זה קרה תחת אש, בעוד נתניהו מנסה לתמרן מול הירדנים, הפלסטינים, העולם בכלל והעולם המוסלמי בפרט. זה קרה ברגעים שבהם - כך הורגלנו שמטיפים לנו - ראש הממשלה זקוק יותר מכל לגיבוי מהבית. רק שהפעם הוא לא קיבל אותו, אלא אם אתם מחשיבים את מתקפת הקללות של מירי רגב ודוד ביטן על השב"כ לרוח גבית מהעורף (ואגב, גם רגב תקפה את החלטת הקבינט להסיר את המגנומטרים).

רוצה לומר: מכאן והלאה, לימין אין יותר שום הצדקה מוסרית (לא שהייתה קודם, כן?) להשתיק את השמאל ולדרוש ממנו להפסיק למתוח ביקורת על הממשלה ומדיניותה, תחת אש או בכלל, בטענה ש"זה מחליש אותנו נוכח פני האויב", או כפי שזה מכונה בעולם המונחים הפופולרי: "לנעוץ סכין בגב האומה". אם כל מראיין שני בכלי תקשורת ישראלי קבע השבוע שהוואקף הוריד את נתניהו על הברכיים, ואם רבים מעיתונאי ודוברי הימין טענו שהסרת המגנומטרים הוכיחה שהריבונות על הר הבית לא באמת בידינו – הם לא יוכלו מכאן והלאה לטעון שביקורת על הממשלה היא בוגדנות, חתרנות, או כל אחד מהשמות האחרים שמככבים בלקסיקון הלאומני לדורותיו. שימו עצמכם בנעלי אנשי התנועה האיסלמית: איזה ניצחון גדול יותר הם יכלו לאחל לעצמם מאשר לראות את הימין הישראלי קובע, שחור על גבי לבן או בשידור חי, שהם הביסו את ממשלת ישראל?

שער העיתון, היום (צילום: צילום מסך)
אויב בשער. מאמר נגד נתניהו ב"ישראל היום" בשבוע שעבר | צילום: צילום מסך

וזה בסדר גמור. כי אתם וגם אני מעדיפים לחיות במדינה שבה הביקורת על השלטון לפעמים עושה נעים בגב לאויב, מאשר במדינה שבה אין ביקורת על השלטון. השיח הפתוח שבו כל אחד יכול להביע את דעתו הוא חלק מכללי המשחק שמתנהל במדינות שלא קוראים להן צפון קוריאה או אריתריאה. כן, לפעמים יש לזה מחיר, אבל מי שרוצה לחיות בדמוקרטיה חייב להבין שהמחיר בלתי נמנע ובטווח הארוך התועלת גדולה בהרבה מהנזק. נדמה לי שבשמאל הבינו את זה מזמן; אם בימין מבינים את זה קצת יותר אחרי השבועיים האחרונים, דיינו.

aviv67@gmail.com