קלישאה שחביבה על פוליטיקאים ומקבלי החלטות אומרת ש"היסטריה היא לא תכנית עבודה". ישראל 2016 מפריכה את זה: הממשלה שרויה בפאניקה מוחלטת (ומוצדקת) לנוכח מחירי הדיור המשתוללים, והיסטריה היא תכנית העבודה היחידה שלה. זה היה יכול להיות משעשע, אלמלא המחיר. אותו, ניחשתם נכון, כולנו נשלם.
ההיסטריה מתועלת לשני אפיקים. הראשון: לבנות, לבנות, לבנות. השאלה איפה בונים והאם מדובר בבנייה שתאפשר איכות חיים סבירה הרבה פחות מעניינת. וכך מקודמות תכניות ושכונות שאין להן גישה לתחבורה (קל וחומר תחבורה ציבורית), למקומות תעסוקה ואפילו לתשתיות בסיסיות של טיפול בשפכים. איך אמר לא מזמן אביגדור יצחקי, ראש מטה הדיור הלאומי? "מצדי שייקחו שק שינה בבוקר יום ראשון, יגיעו לעבודה, יישנו על הרצפה ויחזרו ביום חמישי. זה לא מעניין אותי. אני לא אחכה לכבישים בשביל לבנות דירות. אני פשוט לא אחכה להם, כי אני לא יכול לעמוד בזה שלאנשים לא יהיה איפה לגור. גם אם הם עומדים שעתיים בתחבורה הציבורית". יצחקי רק שוכח שכשאין תחבורה ציבורית וכל משפחה צריכה להחזיק שתיים-שלוש מכוניות, לשבת שעות בפקקים ולהוציא הון תועפות על דלק ואחזקת רכב, לא רק שאיכות החיים צונחת – גם יוקר המחייה ממריא. אז אולי הדירה תהיה קצת יותר זולה, אבל החיים יהיו הרבה יותר יקרים.
לצופף, לצופף, לצופף
לפני כשבועיים נחשף עוד פן של ההיסטריה: מינהל התכנון במשרד האוצר, כך גילו אנשי עמותת "אדם, טבע ודין", צמצם משמעותית את היקף השטחים הציבוריים הפתוחים שהרשות המקומית חייבת לתכנן ולשריין בבואה לבנות שכונות חדשות או לחדש שכונות קיימות. מתברר שיש מי שסבור שהבעיה בערי ישראל היא עודף גינות ציבוריות, פארקים ושאר מתחמים פתוחים וירוקים שנותנים לנו קצת לנשום כשאנחנו יוצאים מקוביות הבטון שמשמשות לנו בית. כל מי שמגדל ילדים בישראל יודע שזה אתגר לא פשוט למצוא במרחק סביר מהבית מרחב שבו הם יוכלו לפרוק קצת מרץ. אז עכשיו יהיה עוד פחות.
תגידו: נו, מה לעשות. צריך לבנות המון דירות, וכדי שיהיה היכן לבנות צריך לצופף את הערים. וזה נכון - עיר צפופה היא עיר תוססת, שמציעה על שטח קטן מבחר גדול של אפשרויות בתחומי התעסוקה, הלימודים, התרבות והפנאי. אחד הכשלים הגדולים של התכנון בישראל הוא העובדה שהערים שלנו דלילות מאוד ביחס לערים מקבילות ומוצלחות בעולם המפותח. הצפיפות הממוצעת בתל אביב היא 8,232 תושבים לקמ"ר. במנהטן – 27,812. בראשון לציון – 4,099 תושבים לקמ"ר, בערך חמישית מפריז – 20,696. בהרצליה 4,177, לעומת ברצלונה – 15,969. ועוד לא דיברנו על מלכות הדלילות באר שבע וחדרה, עם כ-1,700 תושבים בלבד לקמ"ר. ניסיתם פעם להגיע ברגל משכונה לשכונה בבאר שבע? הרגשתם שאתם נאלצים לחצות מדבר? בפריז זה לא היה קורה לכם.
אבל רגע, אומר לעצמו הישראלי המיוזע, משהו לא מסתדר פה - הייתי בברלין ה"צפופה", ולא הצלחתי לעבור שני בלוקים בלי ליפול על גינה, פארק או שטח ציבורי פתוח כלשהו שעושה טוב לנשמה; וגם באמסטרדם; וכך בכל מטרופולין מודרני שמכבד את עצמו. איך הגויים האלה מצליחים להיות גם צפופים ולשכן מיליוני אנשים וגם להשאיר כל כך הרבה שטחים ציבוריים פתוחים וירוקים שמעניקים לתושבי הערים איכות חיים מעוררת קנאה?
פרדוקס הצפיפות המרווחת
אז יש כשל תכנוני בישראל, וצריך להתמודד איתו. אבל הבעיה בערים החנוקות שלנו היא לא עודף שטחים פתוחים, אלא תכנון לקוי של המגורים: יותר מדי מרווחים מיותרים בין הבניינים, ים של מדבריות אספלט שמוקדשות לחנייה, אחוז מוגזם של דירות גדולות, בנייה נמוכה מדי, ועוד שורה של ליקויים שאם יטופלו יהפכו את הערים ליותר צפופות – אבל באופן פרדוקסלי, גם ליותר מרווחות.
אלא שבמינהל התכנון החליטו שהאשמים הם השטחים הפתוחים, וכדי לצמצם אותם החליטו להכליל בתוך ההגדרה של שטח פתוח גם, למשל, תעלה. אז כשתחפשו מקום לשחק עם הילדים ותמצאו את עצמכם בתוך תעלת ניקוז, דעו שאתם אמורים לנשום לרווחה וליהנות מאיכות חיים. הימור לא מאוד פרוע: את מחירי הדירות זה לא יוריד, ואת חיינו זה לא יהפוך לזולים יותר. אבל זה כן יהפוך אותם להרבה יותר מבאסים.