לפי כל התחזיות, אירועי שתי השבתות האחרונות בגבול סוריה ובגבול עזה הם רק הקדימון. הסרט המלא והמדמם עוד לפנינו. גם באולפני הטלוויזיה הכינו לנו טעימה, ואם ככה נראה המתאבן, יש סיבה לדאוג ממה שיקרה בארוחה עצמה.
אני מדבר בעיקר על המפגש הנפיץ בין המראיינים והפרשנים – יהודים, עצבניים, חשים בגבם את המיית ההמון הזועם – לבין המרואיינים הערבים שמתעקשים לא לשחות עם הזרם. ובמקרה של האירועים בצפון: ח"כ עאידה תומא סלימאן, שגרמה לכמה מטובי בניה של התקשורת העברית לאבד את זה.
ההתנפלות על תומא סלימאן וכמה דוברים ערביים אחרים צרמה לי דווקא מפני שלא הבנתי את הטיעון שלהם: בניגוד למה שקורה בסכסוך הישראלי פלסטיני, שם גם אני סבור שלכיבוש ולמדיניות הסרבנות של ישראל יש אחריות מכרעת להסלמה ולמצב, בגבול הצפון אני מתקשה להבין מה תומא סלימאן ושות' מציעים. נכון שפורמלית, כשישראל מפציצה משלוחי נשק שזורמים מאיראן בואכה חיזבאללה היא מפרה את הריבונות הסורית; אבל האם מי שמבקר את האקטיביות של צה"ל מציע שישראל תשב בשקט ותאפשר לשכנים (הקרובים והרחוקים) לבנות מאגר תחמושת עצום על הגדר הצפונית שלנו? או אולי לפתוח במו"מ לשלום עם נסראללה והאיראנים? באמת הייתי שמח לשמוע פתרונות יצירתיים למצב, כי לא נראה שהעסק הולך למקום מלבב. בינתיים לא נחשפתי לכאלה.
אבל זה שאני לא מסכים עם תומא סלימאן וחבריה לסיעה, ושהתגובה האוטומטית שלהם במקרה הזה מעצבנת גם אותי, עדיין לא מצדיק את היחס הכמעט אלים שהם מקבלים באולפני הטלוויזיה. יש הבדל עצום בין ראיון נוקב, שאלות קשות ודיאלוג ביקורתי – שבו למרואיין ניתנת הזדמנות אמיתית להציג את תפיסת עולמו, מאתגרת ומקוממת את הקונצנזוס ככל שתהיה – לבין התנפלות שבבסיסה יש התנשאות, גימוד האחר ושלילת לגיטימציה. רוני דניאל – שאישית אני מחבב את הנרגנות שלו – לא היה מעלה על דעתו לומר לנפתלי בנט "שב בשקט" כמו שציווה על תומא סלימאן בשידור של חברת החדשות (בעצם, בעצם כשמדובר בדניאל – לך תדע).
קבלת הפנים שהכינו אטילה שומפלבי ואלכסנדרה לוקש לתומא סלימאן באולפן YNET קיפלה בתוכה את כל הסיפור: שלילת הלגיטימציה שלה כישראלית והצגתה כבוגדת שלכאורה דואגת לאויב ולא לאזרחי ישראל; שלילת הלגיטימציה שלה כח"כית לעסוק בענייני ביטחון; שלילת הלגיטימציה שלה כנבחרת ציבור שלכאורה לא מייצגת את בוחריה ולא מטפלת בבעיות האמיתיות שלהם. תקשורת שמבקרת את נבחרי הציבור היא מרכיב חיוני בדמוקרטיה; תקשורת ששוללת את הלגיטימציה שלהם מסוכנת לה.
בין הח"כים הערבים, בדיוק כמו היהודים, יש מצטיינים שעובדים מבוקר עד לילה עבור הציבור שבחר בהם, ויש עסקנים שמתבטלים על חשבון משלמי המיסים. אבל ח"כים יהודים שמצייצים ומתראיינים שלוש פעמים ביום על הסכסוך וסוגיות ביטחון, שלא לדבר על שרים שמתראיינים עליהם הרבה יותר מאשר על ענייני משרדם, אף פעם לא יישלחו על ידי המראיינים להתמקד במחירי הדיור וכשלי התחבורה הציבורית. זו המלצה ששמורה לערבים – רצוי ערביות – בלבד.
האווירה העוינת באולפנים, שמטבע הדברים רק תסלים כשהעניינים בגבולות יידרדרו, מניבה תוצאות: עוד מעט למראיינים לא יהיה על מי להתפוצץ. לא מעט אישי ציבור ומומחים ערבים שיכולים להיות מרואיינים מצוינים מסרבים כבר היום באופן שיטתי להופיע בתוכניות אקטואליה בערוצים העבריים. הם מרגישים שהם מוזמנים לאולפן כדי שיהיה במי להיכנס. כפי שאמר לי אחד מהם: "אני לא צריך להתלבש, לעמוד בפקקים ולהתאפר רק בשביל להיות ברווז במטווח". בזרם המרכזי של התקשורת הישראלית אין כמעט מראיינים ומגישים ערבים; גם בין המרואיינים הערבים הם מיעוט שולי. עוד התלקחות או שתיים – בגבול ובאולפן – וקולה של חמישית מהאוכלוסייה יושתק סופית. אלה חדשות רעות למיעוט, אבל אל תשלו את עצמכם: זה רע מאוד גם עבור הרוב.