אין תמונה
מכת מדינה. מטרידן סדרתי שנעצר לאחרונה
הפוסט שקרן העלתה לפייסבוק היה מקפיא ביותר ממובן אחד. היא תיארה איך פעם אחר פעם (ועוד פעם - סך הכל שלוש פעמים) היא קפאה על מקומה ולא הייתה מסוגלת להגיב כשהוטרדה מינית באוטובוס. זה קרה לה בנסיעה בין-עירונית, קו ירושלים-תל אביב, 50 דקות ארוכות שבהן מצאה את עצמה לכודה במושב ליד החלון כשהגבר שלידה - כל פעם גבר אחר - מעמיד פני ישן ושולח את היד שלו לטייל במעלה הירך שלה, בואכה מה שמכונה בלשון צחה "האיברים האינטימיים".

חלק מהקוראים, ואולי גם הקוראות, בוודאי יאמרו לעצמם שבמצב כזה התגובה המתבקשת היא לקום, לחולל מהומה, להלבין את פני התוקף ולדאוג שאת שארית הנסיעה הוא יבלה במרחק של חצי אוטובוס לפחות. אבל כמו שאמר ראש הממשלה החדש והמלבב של קנדה, השנה היא 2015, וב-2015 אנחנו כבר יודעים שהדבר האחרון שיש לנו זכות לעשות הוא להאשים את הקורבן. כל אחת (ואחד) ושק הטראומות שהוא סוחב, החרדות והקשיים. כל אחד והיכולת שלו להתמודד, להתעמת, להגיב. אבל לכל אחד ולכל אחת יש זכות לא להיות מותקפ/ת. בכל מקום, ובעיקר באוטובוס.

העניין הוא שקרן לא לבד. בשבועות האחרונים, רגע לפני שמערכת "וואלה!" כבשה את שיח ההטרדות באדיבות ינון מגל, הרשת טולטלה על ידי שורה של פוסטים שתיעדו את ההטרדות (חלק מהמקרים אף עונים להגדרה של מעשה מגונה, כלומר - תקיפה פיזית) שעוברות נשים בנסיעות באוטובוסים בישראל. מאלפי התגובות ניתן להסיק שמדובר בתופעה רווחת מאוד. כגבר, ואולי גם כמי שרוב הזמן מתנייד באופניים ולא באוטובוס, אני מודה שלא הייתי מודע להיקף התופעה, אבל מאז הפרסומים תשאלתי על כך עשרות נשים ונתקלתי בתגובות שרובן ככולן התכנסו תחת הכותרת "ברור, גם לי זה קרה". ואם אתם צריכים גם חותמת סטטיסטית רשמית, פנו לסקר שנערך ע"י עיריית תל אביב ב-2011 והעלה כי 45% מהנשים עברו לפחות פעם אחת הטרדה מינית בתחבורה הציבורית. מישהו אמר מגפה?

_OBJ

"מדובר בתלונות חריגות"

את זה שמערך היחסים בין גברים ונשים בישראל לוקה בעיוותים ובכשלים עמוקים (ד"ש ממשטרת ישראל) אנחנו כבר יודעים. זה גם לא יתוקן ביום אחד. אבל בכל הנוגע למתרחש בתחבורה הציבורית אפשר לעשות כמה צעדים מיידיים ולא מסובכים שיכולים להביא לשיפור משמעותי של המצב.

המכנה המשותף שעולה מרבים מהסיפורים על ההטרדות והתקיפות באוטובוסים היא התחושה שאין כתובת. אין למי לפנות. בצר להן, חלק מהמוטרדות פנו לנהג. בחלק מהמקרים הנהג הגיב באדישות ונתן להן תחושה שהן מטרידות אותו ואת הנוסעים, ובחלק אחר מהמקרים אולי היה לנהג רצון טוב אבל הוא לא ממש ידע מה לעשות. כשיש באוטובוס אירוע אלים או ביטחוני, לנהג יש פרוטוקול ברור, נהלים והנחיות שעל פיהם הוא אמור לנהוג על מנת להגן ככל יכולתו על הנוסעים. הטרדה או תקיפה מינית הם איום לכל דבר על ביטחון הנוסעים (ברוב המקרים – הנוסעות). למשרד התחבורה, לחברות האוטובוסים ולנהג יש בדיוק אותה חובה להגן עליהן, אבל הנהגים לא מקבלים שום הדרכה שתיתן להם כלים לטפל בסיטואציה כזו, ואין פרוטוקול שמכתיב מה עליהם לעשות. אם מערכת המשפט הגיעה למסקנה שצריך להעביר לשופטים הדרכות מיוחדות על מנת להכשיר אותם להתמודד עם תיקים רגישים של תקיפה מינית, קל וחומר שזה נחוץ כשמדובר בנהגי אוטובוס.

עוד לפני שנותנים כלים לנהג, צריך לתת לנוסעות לדעת שיש להן בכלל כתובת. אפשר לעשות את זה באמצעות שילוט שיוצב באוטובוסים ויבהיר לנוסעות (ועל הדרך - גם למטרידים הפוטנציאליים) שבכל מקרה של מצוקה הן מוזמנות לפנות לנהג. יש סיכוי שזה ישנה את האווירה באוטובוס. לא מדובר רק בנשים; כאבא לילדים שחורשים את העיר באוטובוסים, אני רוצה לדעת שאם חלילה ייקלעו לטווח ידיו של פדופיל יהיה מולם שלט ברור שיזמין אותם לפנות לנהג ולבקש עזרה.

כל ההצעות האלה - סמכויות והדרכות לנהגים, שילוט באוטובוסים, לקיחת אחריות מוגברת של משרד התחבורה וחברות האוטובוסים - כלולות בהצעת חוק שהגישה לאחרונה ח"כ מיכל רוזין ממרצ. היא גם פנתה אישית לשר התחבורה ישראל כץ בבקשה לכנס דיון מעמיק בנושא. בינתיים אין תשובה מכץ, ולא ברור אם משרד התחבורה יתמוך בחוק. כמו רוב החוקים שמגיעים מהאופוזיציה, בואו נגיד שהסיכויים לא בשמיים.

משרד התחבורה - אם לשפוט על פי מה שמסר לי נציג המשרד בתכנית "יהיה בסדר" בגל"צ - מעדיף לשחק בבת יענה. מבחינתו "מדובר בתלונות חריגות" (כבר הצגנו את הנתונים – חריג זה לא); "לנהגים יש סמכות לטפל בכל אירוע של אלימות באוטובוס" (אבל אין דין פיגוע דקירה כדין תלונה על הטרדה מינית, ומשורה ארוכה של תגובות כנות שהתקבלו מנהגים ברור שהם אובדי עצות מול הסיטואציה); ו"גם ככה האוטובוסים מלאים שלטים" (כי לא לשים רגליים על המושב חשוב יותר מלהעביר מסר של הגנה לנשים מותקפות).

בקיצור, נשים יקרות (וגם גברים), משרד התחבורה כנראה לא מתכוון לעשות מאמץ רציני כדי להפוך את התחבורה הציבורית למרחב הרבה יותר מוגן עבורכן, על אף שנשים מהוות כשני שלישים מנוסעי האוטובוסים בישראל. עושה רושם שמשרד התחבורה יזוז רק אם כולנו יחד נגרום לו לזוז. דיווחים שוטפים מחזית האוטובוסים זו התחלה טובה.