שאלה להורים שבינינו: זוכרים את היום הראשון של ילדכם בכיתה א'? ולסבים: זוכרים את ההתרגשות של הנכדים לקראת? ולמי שלא: איך מצלצלים לכם פעמוני הזיכרון של יומכם החגיגי שלכם בכיתה א'? לרוב, מדובר בזיכרון חגיגי. יודעים איך אני זוכר את יומו הראשון של בני בכורי בכיתה א'? כשירדנו מההסעה יחד ופסענו יד ביד לעבר הכיתה, החלו אזעקות וקולות נפץ של נפילת רקטות. הבהלתי אותו בזריזות לתוך הכיתה, מנסה לעמעם את הרושם.

זה קרה לפני שנתיים. ספטמבר 2012. לא עת "מבצעים" או סבבים מלחמתיים. כמה חודשים לקראת "עמוד ענן". זה קרה כמו שהשמש זורחת באזורנו, וכמו שהטבע היחסית פראי (תבואו! יש המון מה לראות) תופס את מקומו. כפי שפסטיבל "דרום אדום" האחרון התנהל באופן צולע וחלקי בשל מטחי רקטות (פברואר 2014, לא מצלצל לכם, נכון?), וכפי ש- 14 השנים האחרונות לא התנהלו ממבצע למבצע, 7 במספר, אלא כמלחמה ארוכה, עם איים של הפוגות. כשהייתי ילד קראתי על מלחמת מאה השנים בין אנגליה וצרפת. תהיתי איך הרגישו אנשים שנולדו ומתו בתוך התקופה הזו. מבחינתם הייתה רק מציאות אחת: מלחמה מתמשכת, עם הפסקות.

איך אומרים צבע אדום באנגלית?

חבר לכיתה של בני, תושב שדרות, שטס בקיץ שעבר למשפחה בארצות הברית, שאל מיד כשנחת, כפי ששואלים ילדי במשך כל הקיץ הזה, איפה המרחב המוגן ואיך אומרים "צבע אדום" באנגלית. הוא לא הכיר מציאות אחרת ולא העלה בדעתו שיש מקום בו לא מתפוצצות רקטות מדי פעם, ויש צורך לזנק אל הממ"ד/המיגונית/המרחב המוגן הקרוב.

מלחמת "צוק איתן" הנחיתה אסימון מהדהד בראשי רבים וטובות בדרום. לא מדובר במבצע או בסבב. לא מדובר בעת מלחמה בין הפוגות. המצב הוא הפוך. לכן נוצרו כל כך הרבה התארגנויות. אימהות, צעירים, הורים ואחרים, ניסו להתחבר, כי הבינו סוף כל סוף ששום גמדים לא יבואו וגם ממשלת ישראל לא תושיע אותנו.

אחת מן החברות בהתארגנויות הללו אמרו משפט שהולך איתי כבר כמה שבועות: "ממשלת ישראל משתמשת בנו כמו שחמאס משתמש באוכלוסייה האזרחית שלו". אני מודה שהחסמים הציוניים, הדתיים-לאומיים (לשעבר) והממלכתיים שלי, מונעים ממני להצטרף ולחתום על המילים הללו. ועדיין, אני מביא אותן, על מנת שיובן עומק השבר. 

סיטואציה: ישוב גדר, מהישובים שחטפו מאות פצמ"רים בחודשיים האחרונים, יוצא באופן מאורגן לקיבוץ צפוני. מי משלם על השהות? האנשים עצמם בסבסוד הקיבוץ המארח. מה קורה בישוב הגדר בינתיים? הוא הופך לבסיס צבאי, עם מאות חיילים שישנים בבתי הילדים ומייצרים נזק במליונים למטעים, להשקייה ולשדות. מי יפצה אם בכלל? שאלה.

סיטואציה נוספת: הפצמ"רים גבו במלחמה הזו חיים של למעלה מעשרה חיילים ואזרחים. זה לא חדש. בכל שנה היו כאן הרוגים מפצמ"רים. ישנה טענה עקשנית שהפתרון הטכנולוגי לפצמ"רים נמנע מתוך הנחה שאנשי הגדר ישבו בשקט ויספגו. נכון או לא - משקף דעת קהל. ולא התחלתי עדיין לדבר על המנהרות ובעיקר לא על הדבר הגדול: ממשלות ישראל ב-14 השנים האחרונות התייחסו לסכסוך מול עזה כמטרד קטן, עם מחירים שהאוכלוסייה האזרחית יכולה לשלם. לכן לא הוקמו וועדות שרים לעניין, לא הוצגו חלופות לבחינת הנושא, לא ניסו להגיע להסדרים בינלאומיים גם כשהיו סיטואציות נוחות לכך. כי מה הן אלפי רקטות לעומת היכולת לשמור על הסטטוס קוו?

והחברה הישראלית? ישבה ביציע. מחבקת לכאורה (רק בעתות מלחמה מוכרזות), אבל עוצמת עין. מבינה לכאורה, אבל מנותקת לחלוטין. אז כפי שאמר בן גוריון בזמנו, בנגב המערבי יבחן העם ותיבחן מדינת ישראל. כי אין לנו ארץ אחרת ואין לנו נגב מערבי אחר.