אין תמונה
עבדות זה לא רק סרט, חירות זה לא רק חלום
מה יש לכם בראש כשאתם חושבים על פסח? אני מניח שלרובינו יש הרבה פרטים בראש. נקיונות, למשל. חג האביב בו אנחנו ממיינים, מקרצפים, שואבים, את הפינות הפיזיות החשוכות של חיינו. עוד מגירה נוגעת לטקסים המשפחתיים. מתנות, מיקומים היררכיים, לחצים שבטיים, כיף גדול ורגישויות ענקיות בערבוביה. בתוך כל זה אנחנו, כמנהגם של בני אדם,נוטים להזניח את המהות. מצוות ההגדה, העברת הסיפור מדור לדור באופן קולקטיבי ומאורגן, היא מאמץ יוצא דופן להנחלת תודעה קולקטיבית, בלי שקל שיוצא על קניית פרסומות בערוץ 2.

אחד הציוויים המעניינים בהקשר זה הוא "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". תארו לעצמכם מה הייתה המשמעות של מימוש אמיתי של הציווי. תארו לעצמכם שאנחנו תחת עבדות. זמננו וגופנו לא בידינו. נתונים לשיעבוד, למחסור, לפוגענות תמידיים. למי שצפה השנה ב"12 שנים של עבדות" העבודה יותר פשוטה, אם כי לא פחות מזעזעת.

וכעת אנחנו יוצאים לחופשי. לחיים שרובם לחץ, אבל מאפשרים בחירה, מנוחה, בנייה אישית ומשפחתית. מה הייתה המשמעות של היציאה מעבדות מוחלטת לחירות? מה זה היה אומר לגבי הדרך בה היינו מארגנים את העבודה שלנו? עובדי קבלן? שישים ושבעים שעות בשבוע? מה זה היה אומר לגבי היחס למוחלשי החברה? ניכור וקיצוץ או הבנה וחיבוק? מה זה היה אומר לגבי מקומנו בעולם מול עושק, עבדות וסחר בנשים? מה ההשלכות ליחס שלנו לפליטים?

יש לי חלום. ובו, מדי שנה, בתחילת חודש ניסן, מתכנסת ועידה ציבורית. אקטיביסטים ואקטיביסטיות. אמנים. רבנים ורבות. אנשי אקדמיה והוגים. כולם יגיעו לשאול ולענות על השאלה הזו. כיצד השנה יבוא לידי ביטוי הציווי. האם נסייע יותר לעם הסורי? האם נזרז בדיקת הפליטות של מבקשי המקלט? האם נצא בתכנית לאומית לצמצום תופעת העבודה הקבלנית? האם נגביל שכר בכירים? האם נשקיע בכלכלה מקומית במקומות בהן הבחירה הכלכלית מצומצמת? האם נשקיע יותר בתרבות? אילו שאלות של  מהות שהטקס, בן אלפי השנים, יכול להציע לנו. אז מה היו התשובות שלך לאתגר?

חג שמח, אביבי וחירותי לכולנו!