ילדים עומדים בצפירה (צילום: David Silverman, GettyImages IL)
אבא, זו צפירה או אזעקה? | צילום: David Silverman, GettyImages IL
כשבננו הבכור היה בן ארבע הוא חווה איתנו את יום העצמאות הראשון בישוב אליו עברנו, בעוטף עזה. זו הייתה שנה בה הוא טעם את טעמן של אזעקות "צבע אדום". צפירת ערב יום הזיכרון, שפילחה את האוויר של דירת הקיבוץ הקטנה, ששכרנו באותם ימים, הפחידה אותו. אחרי שהוא נרגע קצת הוא אמר כך:"הגרמנים היו בשיחים והחיילים הגיבורים שלנו ניצחו אותם". במשפט אחד הוא פלט את המבנה החינוכי-לאומי הכביר שמביא אותנו מפסח, דרך יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ועד ליום העצמאות. במשפט אחד הוא פתח לנו חלון הצצה מרתק לדרך בה המבנה, המלווה בפרקטיקות חינוכיות נוספות, צורב את תודעת הילדים הישראלים, לטוב ולרע.

מאז אני עסוק בקלסטרופוביה של המסר האחד שאומר: בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו. הפעם האחרונה והמרה מכולן הייתה בשואה. השואה חייבה את הקמת מדינת ישראל. חייבה את הלחימה עליה ומות חיילי הצבא. זה מובנה של עצמאותנו המדינית. לכל הקורבנות הללו אנחנו חייבים ולמענם ("במותם ציוו") אנחנו חוגגים.

אני יודע שכל אחת ואחד מאיתנו מסתכן בסקילה כאשר הוא בוחן את המובן מאליו ובכל זאת, דווקא מנקודת מבט יהודית וציונית, אני חושב שאנחנו יורים לעצמנו באצבע הקטנה של הרגל כאשר בונים את הסיפור הלאומי שלנו כמו קוראלס, שסוגר את הפר בדרך ללא מוצא, לשחיטה. בנייה כזו הופכת את האמצעי והמטרה.

למעשה, המדינה הוקמה כאמצעי למימוש חברתי, קהילתי ואישי. מימוש שאמור לבוא לביטוי באושר. בחופש יצירה וביטוי. ברווחה קיומית ונפשית. בקיום זכויות יסוד בסיסיות. המדינה איננה מצבה לששת המיליונים (כפי שאמר נשיא המדינה בטקס יום השואה האחרון) ועשרות האלפים. שהרי אם היא כזו, אנחנו באמת דנים את ילדינו למעגל איבה נצחי, וחיים מושאלים, ללא שמחה אמיתית, ללא יכולת שגשוג, ללא יצירה. חיים כאלה הם מוות. ובכך אנחנו הורגים את החברה הישראלית וכך גם את המדינה השברירית, פרי הנס הציוני. וכך, בהפוך על הפוך, מי ששומר על הפרפר על ידי אחיזה בכל כוחו, סופו שהורג את הפרפר..

תת ההכרה נפתחת כמו מניפה

אגב, בניית הנרטיב צמוד הימים לא היה מובן מאליו היסטורית כלל וכלל. יום השואה "האמיתי" בחברה הדתית (עד היום) הוא עשרה בטבת. החיבור החינוכי היהודי מנסה לחבר את מאורעות החורבן ולסדר את השואה בפאזל של "חורבנות הבית" ולא עצמאות ישראל (שנראית בעיניים יהודיות זמנית משהו, ובכל מקרה חלק מרצף של חמשת אלפים שנה ולא מאה שנות ציונות). כשהייתי ילד בחינוך הדתי, עדויות הניצולים היו מגיעות בעשרה בטבת ולא ביום הידוע לנו, בכ"ז בניסן. למעשה, יום השואה ה"חילוני" נקבע בשנת 1951, כאשר צוין עשור למרד גטו ורשה. גם הצמדת יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות, אושר רק לאחר ויכוח פוליטי נוקב, על חודם של קולות בודדים.

הזיכרון הוא דבר חשוב ביותר. העם היהודי נסמך על הזיכרון. אותי לימדו ב"חדר" תמיד את הסיפור על נפוליאון ותשעה באב והשורה התחתונה שלו ש"עם שזוכר כך את חורבנו כבר אלפיים שנה, ודאי יזכה גם לתקומה". ויחד עם זאת, כפי שכתבה יונה וולך, על תת ההכרה להיפתח כמו מניפה ולאפשר הבנה רחבה של הסיפור ויכולת לחיות את ההווה והעתיד שלו. שהרי המסר היהודי המהדהד הוא "ובחרת בחיים". המסר הוא "וחי בהם".

יום העצמאות ה-66 יכול להוות הזדמנות לחיות, בדרך היהודית העתיקה, באמצעות שאילת שאלות ובניית משמעות מתחדשת ומתוקנת לחיינו כאן. אילו יובילו אולי, טיפה ועוד טיפה, לבניית יסוד איתן יותר, לטובת 66 השנים הבאות עלינו לטובה. חג עצמאות שמח!