אני פוחד. אני באמת באמת חרד. בורות מפחידה אותי. שנאת השונה מפחידה אותי. אנשים כמו ח"כ אנסטסיה מיכאלי, ח"כ אורי אריאל, ח"כ ציפי חוטובלי, ח"כ ניסים זאב והמלכה האם מירי רגב מפחידים אותי. יש להם כוח שלנו אין, והם משתמשים בו, בלי למצמץ, כדי לפגוע. בי. בכם. בזכויות שלנו. בחופש שלנו.
ראש הממשלה שלי מפחיד אותי. בעיקר כי הוא שותק. כשנתניהו רוצה, הוא סותם לאנשים שלו את הפה, מתנער מדברי ההבל וההסתה שהם יורים לאוויר. אבל הפעם הוא שותק. לא מתערב, ממשיך בענייניו. וכולנו כבר יודעים מה זה אומר עליך אם אתה שותק...
האדישות שלי מפחידה אותי. שלכם, שלנו. אנחנו טובים בלפתוח קבוצות בפייסבוק, בלצעוד ולרקוד במצעדי גאווה. אבל ללכת לחכות לאנסטסיה מיכאלי מתחת לבית ולזרוק עליה עגבניות? אף אחד מאיתנו לא יעשה את זה. אנחנו מנוהלים על ידי משפט מסוכן שיושב לנו בראש: "אין מה לדאוג". אנחנו רדומים. ויש המון סיבות לדאגה.
גיא לרר עובד על אנסטסיה בטלפון שהיא מדברת עם פרס. "נשיא המדינה" מבקש ממנה להתנצל על דבריה האיומים, והיא לא מוכנה. רגע, היא מוכנה, אבל בתנאי שיפגישו אותה עם האליל שלה, הדיקטטור האכזר פוטין, אותו היא מעריצה. זה חלום שלה. איזו שיחה מצחיקה, אה? לא, היא לא מצחיקה, היא מצמררת. תקשיבו למשפטים שהיא אומרת שם. זה באמת באמת מפחיד. לאישה הזאת, החשוכה הזאת, יש כוח לפגוע בנו. לנו אין כוח לפגוע בה. וראש הממשלה שותק. לא מתערב. גם נשיא המדינה לא מתערב. שותקים.
ואנחנו בטוחים שזה לא נורא. החשוכים רק צועקים ומבלבלים את המוח, זה לא באמת משפיע. אנחנו טועים. כשמירי רגב עובדת ימים כלילות לגרום לנו לחשוב שפליטים יאנסו וישדדו אותנו, מה הפלא שכשבחור שחור עובר לידנו ברחוב רובנו עוברים לצד השני. כשבמשך שנים מסבירים לנו ש"הערבים רק רוצים לחסל אותנו, לזרוק אותנו לים", מה הפלא שגם אנחנו ה"נאורים" רועדים כשאישה ערביה לבושה שחורים יושבת לידנו באוטובוס. זה עובד. טיפין טיפין, לאט לאט, בשקט בשקט וברעש גדול.
חברי הכנסת נותנים הכשר לאלימות
אז עכשיו תורנו, ההומואים, לחטוף את הרעל, הגזענות, ודברי ההסתה. וזה עובד. אני מרגיש את זה באופן אישי. בשבועיים האחרונים הותקפתי בעמודי הפייסבוק והטוויטר שלי ביותר אמירות הומופוביות פוגעניות מאשר בכל השנתיים האחרונות. אנשים כבר לא מתביישים בבורותם או בשמרנותם. יש להם לגיטימציה. גב, מהכנסת, מראש הממשלה.
וזה מפחיד אותי. היום זה טוקבקים, מחר יתקפו אותי ברחוב, מחרתיים יכנס עוד רעול פנים לבר נוער וירצח ילדים חפים מפשע. הרצח הבא יהיה בחסות אותם טמבלים שיושבים בכנסת ונותנים הכשר לאלימות מילולית ופיזית. חושבים שאני מגזים? שאני מבלבל את המוח? כנסו לכתבה הזאת שוב עוד שעתיים. כשיתמלאו פה הטוקבקים, אם mako לא יצנזרו את האלימים במיוחד, חכו תראו מה אני חוטף. זה מפחיד.
חרדית במצעד הגאווה
ובכל זאת, אני רוצה לסיים בנימה אופטימית. כתבתי את הטקסט הזה אתמול בצהריים, ולפני ששלחתי אותו למערכת, נתתי לו לנוח במגירה. כמה שעות אחר כך ירדתי עם הכלב שלי לסיבוב בגן מאיר, ליד מרכז הנוער הגאה. ראיתי אישה חרדית מסתכלת אלי מרחוק. רוצה לגשת, אבל חוששת. ניגשתי אליה. היא סיפרה לי שהבן שלה יצא מהארון לפני שנתיים ומאז היא עושה כל שביכולתה כדי להבין אותו. הולכת למפגשים עם הורים אחרים, להצגות של הקהילה, אפילו למצעד הגאווה היא כמעט באה (אבל לבסוף התחרטה אחרי שפחדה שתפספס את ההסעה הביתה לפני כניסת השבת). היא ריגשה אותי מאד. כי למרות שהיא לא מבינה מה עובר על הבן שלה, היא מנסה. להתקרב, לא לפחד. לא להרחיק, לא לשנוא.
אז בהזדמנות זו, אני רוצה להזמין את ח"כ אנסטסיה מיכאלי וח"כ ניסים זאב וח"כ אורי אריאל לבוא ולפגוש אותי ואת חבריי. את אלה ששירתו בצבא, את אלה שמגדלים את ילדיהם, את אלה שתורמים לקהילה ואת אלה שפשוט רוצים לחיות בשקט. לא בפחד. רק כשהם יתקרבו, הם יגלו – שלמרות כל הסטיגמות, אנחנו לא באמת נושכים.