מוזר לי לעשות בלוג לבד - אני רגילה לראות את החלונות של הבנות מ"בקרוב אהבה". אבל היום הפרק האחרון של הסדרה, ואני יוצאת לחלון משלי.
היה לי מקסים לשמוע מכל כך הרבה אנשים כמה אני אמיצה וכנה, וכולם ברחוב ובסופר שאלו אותי אם מצאתי אהבה. זה היה עוצמתי, מטלטל, חווייתי. אבל בסך הכל לא היה קל.
אני חייבת לכם וידוי: אני מסיימת את הפרק האחרון ללא בן זוג. בעצם לא מצאתי אהבה כי כבר הייתה לי אחת. רק לקראת סוף הסדרה האסימון ירד - אני מאוהבת בידיד שלי. אני זוכרת את עצמי יושבת בדייט עם בחור, מהנהנת לו בלי להקשיב, ורק חושבת על אותו ידיד. הבן אדם הזה יכול היה ברגע אחד לגרום לי לאושר הכי גדול ולעצב הכי גדול.
אבל הסוד הזה ישב עליי. הרגשתי שאני כמו אורה הכפולה - מצד אחד אני יוצאת ומחייכת וממשיכה לעבוד, ומצד שני אני נמצאת בלילה עם עצמי ואני בוכה. כל התקופה הזו שידרתי עסקים כרגיל, אבל בסוף החלטתי שאני חייבת לפתוח את זה מולו.