תדעו לכם, לא קל להיפתח בבלוג. כל בלוג מחדש צריך לפרוץ איזה מחסום. אני בעצם צריכה לשבת לבד מול מחשב ולהעלות את הרגשות שלי.
לגבי הטוקבקים - לא באמת הפסקתי לקרוא אותם. אני קוראת גם את התגובות המרושעות, אבל זה פחות כואב לי מפעם. אני יושבת מול טוקבק, שלפני שלושה חודשים הייתי נפגעת ממנו, הייתי בוכה לאמא שלי, והיום אני פשוט צוחקת. באינטרנט יש מקום לכל אחד. בא בן אדם, השקיע שתי דקות מחייו בשביל לכתוב תגובה. לא משנה מה הוא כותב, העיקר שהוא שם את השם שלי - אז תודה חבר.
מה שכן קשה לי זה לשמוע אנשים שמבקרים אותי בפנים. אבל מה שמחזיק אותי זה האנשים שמפרגנים. לפעמים, זה שלאנשים אין גבול זה כיף.