השבוע עדי לוקחת אותנו לגג של חברה שלה בניו יורק, שהתחילה לטפח עליו גינה. עדי בדיוק התיישבה לאכול בייגל בשבת בבוקר, והחליטה לדבר על דברים אפשריים: "לפני כמה שנים מצאתי את עצמי על מטוס לקמבודיה. זה היה אחרי שנה וחצי של עבודה מאוד אינטנסיבית על הפקת פרויקט סרטים מאוד גדול שיתעסק בזנות וסחר בילדים במדינה. עכשיו אני עובדת על פרויקט אחר שאנחנו הולכים לצלם בסתיו בניו יורק ורציתי לדבר על יזמות כי זה רוב מה שאני עושה ביום-יום שלי פה. יזמות זה בעצם לגרום לכל מיני פרויקטים לקרות. זה לקחת רעיון שיש למישהו בראש אותו הוא מפתח לאט לאט ולגרום לו להפוך למציאות.
"אני חייבת להגיד שמשום מה אני נמשכת לפרויקטים שנדמה ברגע הראשון שדי לא הגיוני שהם יקרו, אבל הם תמיד קורים. חשוב להבין שהפרויקטים שאני מתעסקת בהם, בעיקר בקולנוע וקצת באומנות, הם תהליכים מאוד ארוכים: מהרגע שיש רעיון והכתיבה שיכולה לקחת כמה שנים, דרך ההפקה, הצילומים עצמם והעריכה, ועד השיווק וההפצה של הסרט. כשמחליטים לעשות את הפרויקט זה כמו להתחתן עם הרעיון והפרויקט הופך להיות חלק מאוד מרכזי, לא רק מהחיים המקצועיים אלא גם מהחיים האישיים.
"הנושא הזה מחזיר אותי שוב לטשטוש הגבולות, שדיברתי עליו בפוסט הקודם. אני חושבת שביזמות יש הרבה טשטוש בין הפרטי למקצועי, מפני שהיזמות דורשת את כל כולך ואף אחד אחר לא יכול לקדם פרויקט כמו שאת יכולה. להרים את הדברים האלה הופך להיות מסע של חיים, לא כמו עבודה שהיא מתשע עד חמש. לפעמים אני מקנאה באנשים שעובדים מתשע עד חמש במשרד ויש להם משכורת מסודרת, והם חוזרים הביתה והפנאי והעבודה שלהם מחולקים בצורה מאוד ברורה. יכול להיות שמשעמם להם בעבודה או שהם לא מרגישים שהם עושים מה שהם אוהבים אבל בסך הכל החיים שלהם נורא מסודרים והם יודעים מה התקציב השנתי שלהם והם יודעים איך לתכנן את החופשות.
"מצד שני, בחיים שלי ושל יזמים אחרים שאני מכירה, אין את ההפרדה הזאת בין פנאי לעבודה. מצד אחד אנשים שעובדים במשרד מקנאים ואומרים שאנחנו עובדים בשביל עצמנו, ועובדים מהבית ושאנחנו יכולים לקום בכל רגע לנסוע אבל חשוב לזכור שבעולם הזה אין מישהו אחר שיעשה. אם לא נשלח את המייל או נעשה את הטלפון, אם לא נלך לראות לוקיישן לסרט אז הפרויקט הזה לא יקרה. לכן בעצם לאט לאט אני מבינה איך ליצור את הגבולות הפנימיים בתוך החיים מלאי התשוקה האלה, ואיך לא לפחד לקחת חופש בסוף השבוע או לא לעבוד בערבים, כי זה קשה. בהתחלה יש רצון לעבוד כל הזמן. אז אם הפוסט הקודם היה מוקדש לחוף הים, הפוסט הזה מוקדש לסופי השבוע על גגות של חברים. ועגבניות שרי.