"חאלס עם הצדקנות הזאת, קיבינימט", מטיח דודי (מיקי ליאון) בתמי (רותי אסרסאי) באחת הסצנות בעונה הראשונה של "מטומטמת". "זה לא שנות התשעים, אנחנו לא בקריית מלאכי, אנשים מפשלים ובוגדים ולא מפסיקים לאהוב". הנימוק הזה אמנם לא מנע מהנישואים של השניים להתפרק, אבל הוא היה פשוט, רציונלי ומאוד מפתיע, בעיקר מכיוון שהוא הגיע מדמות שמתאימה דווקא לקלישאת הגבר שחוגג על הבוגדנות שלו. דודי מתיישב בקלות על משבצת המאצ'ואיסט, אבל למרבה הפלא - הוא כלל לא שוביניסט. בת חן סבג, שהתודעה המגדרית שלה נוכחת בכל דמות ודמות ב"מטומטמת", עשתה כאן תיקון נהדר. היא הראתה איך אפשר להיות גבר מז'אנר ה"גבר גבר" הישראלי ויחד עם זאת לא לזלזל בנשים. והבגידה שלו, היא אכן רק פשלה קטנה, מעידה, לא דרך חיים. הוא מרגיש אשם, הוא מבין את הפגיעה שגרם, אבל יחד עם זאת מנסה להראות לתמי שנישואים זה לא שחור ולבן, ושאם יש אהבה, לא צריך למהר ולפרק את החבילה.
בעבר, הטלוויזיה, הקולנוע, הספרות וכל מדיום אחר של תרבות פופולרית לימדו אותנו לחשוב על בגידות בשתי דרכים דיכוטומיות: כמשהו שכל הגברים עושים ולכן עדיף לאישה הקטנה שנשארת בבית להעלים עין, או כחטא איום שלא ניתן להתגבר עליו, לסלוח או להמשיך הלאה. אם נפנה לתנ"ך הטלוויזיוני של הקשרים ההטרוסקסואליים - "סקס והעיר הגדולה" - הקשר של איידן וקארי מתמוטט בדיוק בגלל זה. גם כשהם מנסים לשקם אותו, הבגידה של קארי ממשיכה לרחף מעל ראשם ומונעת מאיידן לבטוח בה, לפחות כל עוד היא לא מוכנה ללבוש שמלה לבנה ולשים על עצמה טבעת שתראה לעולם כולו שהיא שלו, ועכשיו כבר אי אפשר לגעת בה. כך גם ב"בנות גילמור", כשלורליי בוגדת בלוק. שנים של כמיהה, סגידה ומבטים נוגים מרחוק נזרקים מיד לפח. היא בגדה? זה נגמר.
ב-2017 הבגידות הטלוויזיוניות מטופלות באופן שונה, ואפשר רק להסיק שזהו ייצוג של שינוי שמתרחש במציאות. לא שבגידות הפכו לפתע להיות דבר שמקלים בו ראש וממשיכים הלאה כאילו כלום, אבל היחס אליהם השתנה. במקום שהבגידה עצמה תהיה מקור הבעיה, הסכסוך או הריחוק בין בני הזוג - היא בסך הכל סימפטום. היא כבר לא סמל סטטוס של גברים מסוגת דון דרייפר או טוני סופרנו - שאם הם לא בוגדים, משמע הם לא קיימים או לכל הפחות לא מספיק גברים. לפעמים היא אפילו לא עדות לבעיה ממשית בזוגיות, אלא לנטייה האנושית והטבעית לרצות לגוון את חיי המין ולא לשכב רק עם אדם אחד במשך עשורים. זו, אגב, הזדמנות מעולה להזכיר שמחקרים מצאו שנשים משתעממות מהר יותר מסקס מונוגמי והן נוטות לבגוד פחות רק כי יש להן יותר מה להפסיד מפירוק של נישואים. סתם עוד דוגמה לאופן בו הכוחות כלכליים, החברתיים והפוליטיים של מוסד הנישואים מדכאים את המיניות הנשית. אבל אנחנו לגמרי חרמניות, נשבעות.
את אחת הדוגמאות המעולות ביותר ליחס המשתנה לבגידה תמצאו ב"האקסית המטורפת". בעונה השנייה סקוט, בן זוגה של פולה, בוגד בה עם עמיתה לעבודה. היא בתגובה מעיפה אותו מהבית. בכל זאת, זה מה שתמיד לימדו אותה שצריך לעשות לגבר שבוגד. אבל בדיעבד, היא מבינה שלא רק שהיא עדיין אוהבת אותו ומסוגלת לסלוח, אלא שגם לה היה חלק בהתפוררות של הנישואים שלהם והסיבה שהלך לרעות בשדות זרות היא כי הפסיקה להשקיע בזוגיות והשאירה אותו די לבדו (היא גם כמעט ובוגדת בו בעונה הראשונה). לפני שהיא לוקחת את סקוט חזרה, פולה מביעה חשש מהסטיגמה שמלווה לאישה שסולחת לגבר על בגידה - כעלובה, חלשה, חסרת עמוד שדרה - אבל לבסוף אומרת 'פאק איט'' ומחליטה לשקם את הנישואים שלה, ממקום לא עלוב, לא חלש ולא חסר עמוד שדרה.
גם ב"חברים מהקולג'" מוצגת גישה מרוככת, אנושית ומציאותית יותר לבגידה. שם, מדובר ברומן של עשרים שנה בין סמנתה ואיתן, שני חברים קרובים (מהקולג') הנשואים לאנשים אחרים, אבל החשיפה שלה מפרקת רק את הנישואים של איתן, שניצבים בין כה וכה על יסודות מעורערים, שגורמים גם לבת זוגו ליסה לבגוד בו. הנישואים של סמנתה, לעומת זאת, נותרים יציבים ומאושרים. סאם לא שוכבת עם איתן כי חסר לה משהו. יש לה זוגיות נפלאה ומעניינת, קריירה מפוארת וילדים מהממים. למה היא בוגדת בכל זאת? כי היא מאוהבת בשני גברים. גם זה קורה.
הגישה החדשה והשפויה למונוגמיה באה לידי ביטוי גם במערכות יחסים פתוחות שמנורמלות על המסך - בינתיים רק בתכנים סופר-ליברלים כמו "ברוד סיטי", או "לא בטוחה", אך בקרוב בוודאי גם בסדרות שפונות ללב המיינסטרים. ושלא תחשבו שאופציית היחסים הפתוחים מוצגת שם כאידיליה, ממש לא. בכל זאת מדובר בקשרים רומנטיים ומיניים, וככאלה - הם תמיד מורכבים. ב"ברוד סיטי", אילנה משלמת על חוסר הרצון שלה להתחייב ללינקולן בכך שהוא עוזב אותה עבור קשר מונוגמי. היא כואבת ושבורה, אבל עדיין נשארת נאמנה לעצמה. ב"לא בטוחה" מי שמשלמת את המחיר היא מולי, הצלע השלישית במקרה הזה שרוצה יותר ממה שדרו יכול לתת לה. אבל הוא, מה לעשות, נשוי בנישואים פתוחים ואוהבים.
שתי הסדרות הללו מתייחסות ליחסים פתוחים באופן ישיר ומציאותי, כאופציה לגיטימית לחלוטין אך גם ככזו שעדיין לא רווחת ומקובלת מספיק, ולכן לא מתאימה לכולם. יש לנו עוד לאן להתקדם לפני שנוכל להשתחרר לחלוטין מהתפיסה המונוגמית הקשיחה, וללמוד כיצד לתפעל זוגיות במתכונת שמתאימה יותר לאדם שלא מונחה על ידי מוסדות מיושנים ומלאי אינטרסים לשמור על מודל המשפחה הגרעינית הקיים. ויש גם עוד אופציה - להפוך את הבגידה לחיים בשלישייה. זה קרה ב"אתה אני היא", שם המנוף לעלילה הוא בגידה של שני בני זוג אחד בשנייה עם אותה האישה, שהופכת למערכת יחסים רומנטית משולשת, וגם ב"חסרי בושה" וב"טרנספרנט".
הדוגמאות האחרונות מעט מרחיקות לכת, זה ברור. ייקח עוד זמן רב עד שהחברה המערבית השמרנית ברובה תצליח לעכל מודלים רומנטיים ארוכי טווח שאינם המונוגמיה הנורמטיבית אליה אנחנו רגילים. אבל לפחות מתחילים להישמע קולות קצת אחרים, אלה שאומרים שאת החריגות מהמסלול הזוגי והנאמנות המינית לא צריך לטאטא מתחת לשטיח או לתייג כחטאים מוסריים. נישואים הם הרי יצור כלאיים מוזר, מכיוון שהם מבוססים לא רק על אהבה וסקס - אלא גם על נורמות חברתיות ומחויבות שמוכתבת מבחוץ, שלא תמיד יש לה קשר לנפש האנושית המורכבת והשינויים שהיא עוברת. שלא לדבר על הליבידו שלנו.
TVbee בפייסבוק