בשבועות האחרונים, מחזיק גביע העולם בטיפוס אלכס חזנוב חווה על בשרו מה קורה כשמדינה שלמה מחכה לראות אותך מנצח - ובמקום זה צופה בך נופל למים. אמנם ההישגים שלו ב"נינג'ה ישראל" היו מספיק טובים כדי להביא אותו לגמר הגדול שבו יתחרו 28 משתתפים - אבל בדרך לשם, ראינו אותו נופל פעמיים, בשלב יחסית מוקדם במסלול, ומשאיר את ההישגים הבאמת מרשימים למתחריו המטפסים - יפתח קושניר ויובל שמלא.
לחזנוב בן ה-24 עדיין יש גביע בבית שלאף אחד אחר אין, ועוד כמה טריקים בשרוול עבור צופי נינג'ה ישראל (הגמר ישודר בקשת 12 הערב, חמישי, ובשבת בשעה 21:00) - אבל זה לא עוזר לו כשהוא מזמין קפה בארומה. "לפני כמה ימים הייתי בתור לקפה והבריסטה אומר לי, 'איך נפלת לנו, חזנוב'. אמרתי לו שזה כי אני אוהב כלור", הוא אומר בחיוך רגוע, "אבל האמת שזה עוד כלום. יש אנשים שכותבים לי דברים לא כל כך נחמדים".
כמו מה?
"מישהו כעס כי הוא שם עליי מאה שקל בהתערבות והפסיד כי נפלתי. הוא כתב לי שהלוואי שמשאית תדרוס אותי".
מה?
"כן, יש טירוף סביב זה", הוא צוחק, "גם אני עדיין לא מאמין שזה קרה ושנפלתי. אני מסתכל על הפרקים בכל פעם מחדש ומופתע שאני לא עובר".
"אם אזכה באולימפיאדה, זה יהיה למרות שאני ישראלי ולא בגלל זה"
חזנוב משדר עסקים כרגיל, אבל יש לו תחרות ממש לא פשוטה. שלישיית המטפסים שמתחרים ב"נינג'ה ישראל" הצליחה למשוך לא מעט פוקוס בעונת הבכורה הישראלית, במיוחד לאור העובדה שהאדם היחיד שלחץ על הבאזר הסופי עד כה בימי התכנית, היה מתחום הטיפוס. המיתוג כאן הוא עניין דרמטי - לצד יפתח קושניר חדור המטרה ובנו של השחקן אבי קושניר, ושמלא, ילד הפלא - חזנוב נתפס כ"מסי של עולם הטיפוס", הילד הטוב, העדין והסולידי, שלקח לשניהם את גביע העולם מתחת לאף בתחרות ביוני האחרון. "יפתח הוא החבר הכי טוב שלי בעולם, מגיל עשר, ועם יובל אני בקשר יום יומי", מסביר חזנוב, "אנחנו כל הזמן ישנים אחד אצל השני, אפילו גרנו ביחד תקופה באוסטריה, לאימונים".
וזה לא מבאס שהם הגיעו להישגים מרשימים יותר במסלול?
"ממש לא. אני עדיין המטפס הכי טוב.היה לי חוסר מזל במסלולים שקיבלתי, ואם הייתי מקבל את המסלול של קושניר במוקדמות אולי הייתי מצליח. אני מתנחם בזה שבגמר יש יותר מכשולים שהם פרופר טיפוס. הרי אין קשר ישיר בין טיפוס לנינג'ה, ואני לא מתאמן על המסלול ביום יום. זה לא אומר משהו על היכולות שלי".
אולי הבילד אפ שיצרו סביבך דווקא הזיק במקרה הזה?
"אני מבין את הבילד אפ, גם אני הייתי מהמר עליי, פאקינג אלוף העולם. רגע לפני הנינג'ה זכיתי בגביע העולם, ויכול להיות שהביצועים שלי במסלול היו קצת 'על הדרך' ובגלל זה לא הבינו על המסך אני כמה תחרותי".
בפגישה עמו, חזנוב מקיים את כל מה שהבטיחו עליו - הוא באמת קטן מימדים יחסית, נינוח, צנוע במידה- אבל גם יודע את שוויו. בימים אלה הוא חושב על העתיד, ובמיוחד אליפות העולם בטיפוס, שהיא שלב מוקדם לאולימפיאדת טוקיו ב- 2020, הראשונה בהיסטוריה שבה טיפוס יוכר כאחד הענפים. "רשמית אני לא אלוף העולם עדיין, אלא מחזיק גביע העולם בטיפוס. התחרות בסין שבה השתתפתי היא כמו הווימבלדון (טורניר הטניס הוותיק בעולם) של הטיפוס", הוא מסביר. "המטרה עכשיו היא לקחת את האליפות ולהגיע לאולימפיאדה". אל התחרות בסין הגיע לבד, בהחלטה עצמאית ובלי מימון מהמדינה. "לא ציפיתי לזכות, חשבתי שאולי אסיים רביעי והייתי מבסוט עם זה. אבל אז הבנתי שאני זוכה, ומרוב הלם צעקתי 'וואט דה פאק'", הוא משחזר.
בשלב בתכנית בו הכירו אותך לצופים, אסי עזר התקשר למירי רגב כדי שהיא תברך אותך על הזכייה. היא חזרה אליך?
"לא, היא בטח עסוקה בדברים אחרים, אבל אני לא צריך שהיא תתקשר אלי להגיד לי תודה. במקום זה אני מצפה לקבל תמיכה מהמדינה. תמיד אומרים שנבחרת ישראל מאכזבת באולימפיאדה, אבל צריך להבין שגם אם אדם לא עלה על פודיום, אולי הוא שבר שיא אישי. ולמה מצפים? כשאין תקציבים, איך אנחנו יכולים לא לאכזב? אני רוצה לעלות לפודיום עם דגל ישראל. יש בזה המון עוצמה, אבל בצער אני אומר שאם אזכה, אני לא אגיד שאני גאה להיות ישראלי, אלא שאני גאה שעשיתי את זה למרות שאני ישראלי. זה כמעט בלתי אפשרי להיות ספורטאי מקצועי בישראל".
איך הרגשת כשגל פרידמן הציע את המדליה שלו למכירה?
"היה לי נורא עצוב לשמוע על זה. אם הבית שלי ישרף הדבר היחיד שאקח איתי זאת המדליה, זה משהו שמסמל המון עבורי ועבדתי בשבילו נורא קשה. אבל צריך להבין שגל עכשיו כבר לא ספורטאי, המדינה לא צריכה להוציא אותו לפנסיה. אני לא מצפה לקבל תקציב כל החיים גם אם אקח מדליית זהב. רק צריך שישלמו למאמנים ויתנו תקציבים לספורט. אני אוהב את המדינה ולכן אני פה אבל המדינה לא תומכת בי. ספורט זה דבר יפה ומפתח, זה חלק מהתרבות, כמו תיאטרון ואמנות. המצב של ישראל בעולם גם ככה לא מטורף, אז למה שלפחות בספורט לא נייצג פן אחר של ישראל?".
למרות המהמורות והאכזבות, חזנוב מקווה לשינוי והוועד האולימפי, הוא מעדכן, החל להתעניין באפשרות לתמוך בהיבטים מסויימים של הטיפוס הישראלי, למרות שככל הידוע לו כסף עדיין לא עבר ידיים. גם חסויות ומימון זר לא היו לו מעולם - רק אחרי שזכה במדליית הזהב, יצרה איתו קשר חברת כוח אדם והפכה להיות נותנת החסות הראשית שלו. "הם שמעו אותי מדבר ברדיו אחרי הניצחון. המראיין שאל אותי עם מי אני בסין ואיך אני חוגג את הניצחון, ועניתי שאני לבד במלון ואין לי אפילו את מי לחבק כי אין כסף לשלוח איתי את המאמנת שלי. הם הבינו שצריך לתמוך בי, ועכשיו אנחנו עובדים ביחד וזה מקל. עד עכשיו מימנתי הכל בעצמי, או יותר נכון - בעזרת ההורים שלי".
"לפעמים אני נשבר באימונים, יכול פתאום לבכות באמצע"
אלכס חזנוב נולד בחיפה, בה הוא עדיין מתגורר בשכונת רמת ספיר עם הוריו נטליה וויקטור. הם עלו ממוסקבה עם אחיו הגדול בשנות התשעים, אביו פסיכיאטר ילדים, אמו מהנדסת תוכנה, וכמו סובייטים טובים – יש גם רקע ספורטיבי. "אמא שלי עסקה בספורט ברוסיה, היא הייתה עושה סקי באופן תחרותי עד גיל 20 אבל בארץ היא הפסיקה. ספורט עדיין היה חשוב לה מאוד. היא רשמה אותי בגיל שמונה לחוג טניס כי כל השאר נראה לה חובבני מדי, אבל לי זה היה טראומטי. היה לי מורה רוסי שקילל אותי וקרא לי אפס, צעק שאני לא רץ מספיק מהר. גם בבית ספר הייתי ילד שאף פעם לא לקחו לקבוצת הכדורגל, היה מבאס".
השינוי אירע כשאלכס שם לב שליד מגרש הטניס - יש קיר טיפוס. "שם פשוט קיבלו אותי, בלי צעקות. אתה רוצה - תבוא. פתאום היה פאן, יש מדריכים צעירים ולא איזה מאמן רוסי שדוחף אותך לאולימפיאדה. אני שונא את תרבות הספורט הרוסית הזו של הצעקות וההישגיות, אני חושב שאני האנטיתזה לזה, ובטיפוס יש אווירה אחרת לגמרי".
היה לך קליק מיידי עם הטיפוס?
"כן. היו אז כניסות חד פעמיות וכל כניסה עלתה 25 שקל, אבל בשלב מסוים נתנו לי לעלות בחינם כי ראו כמה אני אוהב את זה. לא הייתי ילד מקובל בבית ספר, לא הרגשתי שייך לאיפה שאני נמצא, והקיר היה מקום שקיבל אותי. גם מבחינה פיזית, זה אתה מול עצמך ומול קיר, אתה לא מנצח אף אחד או רב מכות".
נשמע הוליסטי ממש.
"זה ריפא אותי. טיפוס זה ספורט טיפולי לגמרי. הוא הביא אותי לאיפה שאני היום, ואני מחשיב את עצמי לאדם מאושר עם חיים מדהימים. אני מדליסט זהב ויכול לטפס על מסלול קשה ולידי יהיה מישהו שבא לקיר רק פעם רביעית, ושנינו נקבל את אותה הרגשה כשנגיע למעלה".
בגיל 17 הוא זכה בפעם הראשונה בתחרות, ומאז הפך את הטיפוס לקריירה, גם בזמן הצבא אז שירת כפקיד על תקן ספורטאי מצטיין. הוא נמשך לעוד ועוד תחרויות בחו"ל, ולחיים שנעים סביב צורך מתמיד להכיל שיאים ותהומות. "עשיתי הרבה עבודה פסיכולוגית עם המאמן שלי, למדתי להפסיד ושזה בסדר להיכשל. בתור ילד אתה טס לתחרות ואז חוזר לבית ספר ומספר שלקחת מקום 40 באליפות אירופה, מה שאולי לא נשמע כזה הישג - אבל זה ממש טוב. ואת הכל ההורים שלי מימנו. הם שילמו על הטיסות, על התחרויות, על הכל. היום אני עובד בקיר טיפוס ועוזר לממן את זה, אבל מדובר במאות אלפי שקלים שההורים שלי השקיעו בי לאורך השנים. והדבר היחיד שהרווחנו מכל העסק היה 5,000 יורו בתחרות האחרונה".
היה לזה מחיר בבית?
"אנחנו במעמד בינוני גבוה אבל אין לנו בית גדול, אנחנו לא גרים בווילה, ואפילו נמנענו מלעשות שיפוצים במהלך השנים. עכשיו ההורים שלי מתחילים לחיות קצת, אבל הם הקריבו הרבה במהלך השנים. זה מדהים, כי מעולם לא הייתה לנו שיחה על זה, שבה החלטנו שמשקיעים בטיפוס שלי - זה פשוט קרה. הם פשוט ראו שזה עושה את הבן שלהם מאושר. הם מעולם לא ביקשו כלום בתמורה, גם כשהתוצאות שלי לא היו מדהימות".
ועכשיו כשהתבגרת, כמה חזק צריך לדחוף כדי להצליח?
"צריך חוצפה ישראלית כדי להיכנס למקומות ולהירשם לתחרויות. עכשיו למשל יובל שמלא ואני התאמנו עם נבחרת גרמניה באוסטריה כי יש שם קיר טיפוס שאין בארץ. הכל אני עושה לבד".
לא פשוט.
"אני בודד כל הזמן. אמנם החיים שלי דינמיים ואני מאושר אבל יש רגעים של בדידות נוראית, שאין לי עם מי לדבר. והחיים שלי לגמרי ממושטרים. אני אוכל 2,500 קלוריות ביום, שזה מעט מאוד בשביל מישהו שמתאמן חמש-שש שעות ביום. מטפסים צריכים לשמור על משקל נמוך ואחוזי שומן נמוכים, אז אני יכול לצאת רק פעם בשבוע, אסור לאכול בחוץ, גם לא להזמין צ'יפס בבר ולשתות אלכוהול. רוב היום שלי זה אני עם עצמי, באימון".
יש לך רגעי שבירה?
"לפעמים אני נשבר באימונים. אני לא גאה בזה אבל אני יכול לבכות באמצע אימון, אם קשה לי ואני סובל ואין לי תחרויות בעתיד שידרבנו אותי, אני מרגיש תקוע ברוטינה שבה הפגיעה הפיזית מגיעה גם אל הנפש. כשאתה שבור ומת והשרירים כואבים אתה מרגיש מדוכדך, זה עוד סימפטום של אימון יתר. להיות ספורטאי הישגי זה לא בריא. זה פוגע בנפש, אתה מרגיש חרא. אבל אז בא רגע כמו הזכייה בגביע, וכלום לא משתווה לזה. אני דומע כשאני מדבר על זה. כל חיי דמיינתי את הרגע הזה, הייתי נוסע באוטו, הולך לישון, בכל מה שעשיתי -דמיינתי שאני אזכה בגביע. והרגע שבו התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה שניצחתי, הוא שווה את הכל".
יפתח קושניר לא עמד בחיים האלה. הוא פרש מטיפוס מקצועי לפני שנתיים.
"נכון, ואני מבין אותו. זה קשה כשאתה לא רואה אופק, ואני רואה שיפתח מאוד שלם עם עצמו על ההחלטה וכיף לו. הוא פנומן בעיני, אבל היה לו קשה עם הפסדים, הוא לא רצה להיות תקוע בחיים. אני מאוהב בטיפוס, אבל קשה לחיות חיים כאלה".
שמלא, לעומת זאת, צעיר ממך - בן 18, ונושף בעורפך.
"הוא ממש נושף בעורפי וזה מצוין. הוא הכי באטרף. יובל הוא אדם מלא בשמחת חיים, הוא יודע לאזן את התחרויות עם החיים הפרטיים שלו. אני צוחק עליו לפעמים שהוא גם קצת חאפר, כי הוא רוצה לעשות מלא דברים בבת אחת. אבל זה מדהים, כי הוא באמת מצליח לשלב בין הכל".
"אני אומר מראש שלא כדאי לבנות עלי. לא רוצה לפגוע באף אחת"
תכניות הנינג'ה ברחבי העולם הביאו ספורטאים משלל תחומים לקדמת הבמה, רבים מהם במרדף אחרי תהילה וכסף שהם לא בהכרח מקבלים בדיי ג'וב שלהם, או ריגוש שלא קיים בשגרת האימונים המונוטונית. הדרך של חזנוב אל הפריים טיים קרתה בקלילות, גם אם גררה לפעמים מבטים מבולבלים מהסביבה. "כשהזמינו אותי לנינג'ה ישר אמרתי שזה נשמע מגניב ובא לי לעשות את זה", הוא נזכר, "יש אנשים שחושבים שאני מבזבז זמן, אבל אני גם משתתף בתחרויות במקביל וגם חושב שזה עושה רק טוב לספורט. זה משחרר את הטיפוס מהדימוי הקטן והנישתי שלו. אני חושב שההצלחה של נינג'ה ישראל מראה כמה אנשים בבית רוצים לראות משהו אחר, נמאס להם מהבנאליות של תכניות הריאליטי וממתמודדים שתוקעים סכינים בגב. פתאום יש להם הזדמנות לראות משהו ספורטיבי, דינאמי, חברי".
הפכת די מהר לסלב.
"זה עדיין מוזר לי מאוד. אני נהנה מהפרסום, יש בזה משהו נורא נחמד, אבל גם מעיק לפעמים. מתישהוא הרי ישכחו מאיתנו, וזה סבבה, הכל טוב. אני לא משחק את המשחק. יש מטפסים שמצלמים את עצמם בשירותים בלי חולצה, ולי קשה להוריד חולצה גם כשאני עושה מסלול. אין לי במה להתבייש, אבל זה לא אני, להראות את הגוף שלי לעולם. אני לא רואה את עצמי מצטלם ומעלה פוסט באינסטגרם".
הבנות מתאכזבות?
"תראי, עם הבנות עכשיו זה בשיא, אבל אני מאמין שזה ירגע. כי כרגע זה מאוד אגרסיבי", הוא נאנח ומחייך חיוך גדול.
כן, החנון-לכאורה מתגלה ככזה שמרגש נשים עם יד קלה על המקלדת. בתכנית הוא כבר רמז שהאינבוקס שלו מלא, ומתברר שהוא ממש לא צחק, כי רק לעבור על כל ההודעות שהוא מקבל זה ספורט תחרותי. "בנות שולחות לי המון הודעות ולא נעים לי שאני צריך לסנן אבל אני באמת לא מספיק לענות לכולן", הוא מהרהר. מאחוריו מערכת יחסים אחת של שנתיים, השאר היו יותר קצרות - כמו חודשיים עם מטפסת מקצועית אוסטרית, אותה הכיר בסשן האימונים האחרון. "גם היא הייתה אלופת עולם, וזה היה כיף אבל נגמר. עיצבן אותי שהיא יותר טובה ממני", הוא צוחק.
אז זה לא יתרון לצאת עם מישהי מהעולם שלך?
"לא, ממש לא. אם תשימי מולי בשורה כמה בנות אני כנראה אקח מישהי ספורטיבית, עם כתפיים שריריות וחטובה, אבל היא ממש לא צריכה להיות מטפסת. זה בעצם היה הכי גרוע בעולם, כי כשהיינו ביחד התאמנו בטירוף, לא דיברנו על שום דבר חוץ מהאימונים ובערב היינו מתים מעייפות והולכים מיד לישון".
אתה מחפש אהבה בכלל?
"כן ולא. אני לא יודע לאן החיים שלי הולכים. אין סיבה שאני אכריח את עצמי לצאת עם מישהי אם אין לנו קליק. בכללי, אני לא אוכל לצאת עם מישהי שהיא נורא נורמלית, שיש לה סדר יום רגיל, כי החיים שלי מאוד לא כאלה. ומותר לי גם ליהנות עכשיו, כי זה הזמן. אני תמיד נחמד ואומר מראש שלא כדאי לבנות עלי. אני לא רוצה לפגוע באף אחת".
אז מה באמת קורה באינסטגרם שלך?
"תראי, זה עולם הזוי. אני לא אדם שטחי אבל אינסטגרם זה עולם של נראות וחיצוניות אז אין לי משהו אחר לשפוט על פיו. יש בנות ששולחות לי הודעות ואני אומר לעצמי, באמת? אבל שאפו להן. חלק שולחות הודעות מטורפות 'אם היית חבל, הייתי מטפסת עליך'. אחת אחרת כתבה לי, 'אתה מוזמן לחזור אלי כשכולם ישכחו ממך', כן, בואי תהיי יותר דושית".
אני לא מאמינה.
"באמת. אבל הכי קיצונית הייתה זו ששאלה - 'אם אני אשכב איתך, אני אשכב עם אלוף עולם או פליט ריאלטי?".
ומה ענית?
"פליט ריאליטי, חד משמעית".
צילום: דנה קרן | סטיילינג: מתן רפאל ל"סולו" | איפור: דיתי מסר ל"סולו" | בגדים (לפי לוקי): לוק 1: מכנס sketch- יוסי קצב, לוק 2: ג׳קט ג'ינס- קסטרו, לוק 3: מכנס- זארה, נעליים- ריבוק, לוק 4: חולצה לבנה- ברשקה, לוק 5: מעיל- ריבוק, חולצה ומכנס- H&M, נעליים- ריבוק.