השנה היא 2005, ושירה מנור בת ה-18 מעמיסה ללא הכרה עגלת סופר. במבות, בייגלה, גלידות, רוויון, פיצות קפואות – הכל נכנס, וליותר מעגלה אחת, אבל צביקה לא יכעס. אורית, סוכנת הבית החדשה שנשכרה במיוחד על ידי ההפקה, מגלגלת עיניים בכל פעם שהמצלמה עליה. זה הקטע הזכור ביותר מתוך "המאסטרו", הדוקו-ריאליטי עם ועל צביקה פיק ששודר בערוץ ביפ המנוח, קטע שגם החל להתרוצץ ברשת אחרי מותו של המאסטרו האמיתי מוקדם יותר השבוע.
כמו הרבה יצירות קאלט אחרות מאותה תקופה, גם "המאסטרו" נפלה בין הכיסאות ולא הייתה זמינה לצפייה באף דרך, חוקית או לא חוקית. אבל הצופים זוכרים, והם נזכרו ביתר שאת בימים האחרונים. לי, אל תשאלו איך, הזדמן השבוע לצפות בכל פרקי "המאסטרו" רגע לפני הצטרפותה לספריית +12. ובחלוף 17 שנים והצטרפותו של קוונטין טרנטינו לשושלת, אפשר ללמוד ממנה לא מעט על הז'אנר, על המשפחה, ובעיקר על פיק עצמו.
בואו נתמקם מבחינת זמנים: "המאסטרו" תפסה את פיק רגע לפני ההצטרפות לסגל השופטים של "כוכב נולד", ולמעשה נפתחה בהקלטת שיר האודישנים הלאומי, "לפעמים חלומות מתגשמים". במקביל ניסה פיק את מזלו בקדם-אירוויזיון של אותה השנה עם השיר "אור ירח" – והתברג מעל בנותיו שרונה ודניאלה (שזרמו עם נרטיב הבגידה באב) אבל הפסיד לשירי מימון. ערב הקדם היה גם הקתרזיס של העונה, הרגע שלקראתו נבנתה ושאיתו היא הסתיימה. אחרי ההפסד המשותף, פיק תועד ברגע אישי עם בנותיו, מעודד אותן לשים פס על כולם.
מבחינה טלוויזיונית, הימים היו ימי "הסופרנוס", "הסמויה" ו"אבודים", כשהמבקרים רק התחילו לדבר על תור הזהב של המדיום, על ה"פיק TV". עבור הישראלים, "פיק TV" היה שם נרדף לתוכנית שבה דניאלה פיק מוצגת כמאפרה אנושית. בחו"ל עוד לא שמעו על משפחת קרדשיאן, בארץ לא תיארו לעצמם שיום יבוא והמסך יתמלא ב"תבוריס", "רפאליס" ו"בוזגלוס". "המאסטרו" היה לדוקו-ריאליטי-סלב העברי הראשון, כזה שתואר בתקשורת המקומית כתוכנית באווירת "משפחת אוסבורן", בהיעדר רפרנסים טובים יותר. הוא הגיע אחרי שני ניסיונות קודמים לתיעוד חייו של פיק, שכשלו ונגנזו. השבוע, אחרי מותו, התברר שפיק כבר הספיק להתראיין לסרט נוסף אודותיו, שישודר ב-yes דוקו.
הולדתו של פיק הסלב
הדוקו-ריאליטי-סלב העברי הראשון, אבל לא הראשון שניסו להרים פה. קדמו לו הקלטות של מיכל ינאי, שהציגו שיחות עסיסיות של כוכבת הילדים והסתכמו בנסיגה מהיוזמה לשדר אותן, בסכסוך משפטי ובטענות שחלק מהקטעים בוימו; "מלך הרייטינג", סרטו של דורון צברי על דודו טופז, נתקל גם הוא בהתנגדות מצד הטאלנט וראה אור רק לאחר מותו. מי שכן הצליח להביא למסך – הקולנוע – סרט דוקו-סלב, היה תומר הימן עם הסרט "אביב" על אביב גפן. גם הסרט הזה כמעט נגנז, אך ההחלטה של הימן להחתים את גפן על הסכם כי הוא מוותר על זכויות העריכה הוכיחה את עצמה. "הוא עבד הרבה מאוד שנים כדי לבנות את המותג 'אביב גפן'. היה לו אינטרס לשמור על המותג הזה, אבל אני באתי לפרק ולנפץ אותו", אמר הימן בעבר בריאיון ל-ynet, "אחרי חצי שנה הוא אמר 'בוא'נה, עשית סרט טוב, לא חנפני או מציצני'. זאת לא גישה שכיחה בקרב אומנים בארץ".
צביקה פיק היה הרבה דברים לפני שהיה שחקן, אבל בין "שיער", "בדרנית בחצות" ו"סיטי טאוור", לא מן הנמנע ש"המאסטרו" הייתה תפקיד משחק נוסף, שפשוט לא הוגדר ככזה
היום, כששני הצדדים חכמים ומנוסים יותר, מעטים המקרים שבהם שומעים על סערות מאחורי הקלעים של הפקות דוקו-ריאליטי. בר רפאלי, אילנית לוי, השף יובל בן נריה ורבים אחרים לא מתלוננים. זה לא היה המצב במקרה של פיק: עוד בזמן אמת נפוצו דיווחים כי המאסטרו לא מרוצה מ"המאסטרו", והשבוע העידה על כך ממקור ראשון סיגל שביט, הבמאית והעורכת הראשית של התוכנית. "הוא סמך עליי לגמרי, ומעולם לא ביקש לראות פריים", כתבה שביט השבוע בפוסט פייסבוק לזכרו של פיק. "בפרמיירה שהתקיימה בקולנוע גת געשו גלי צחוק לאורך הקרנת שני הפרקים הראשונים. הוא היה בטוח שלועגים לו, הז'אנר הקומי עוד לא היה מפותח אז, וצביקה, שסמך עליי בעיניים עצומות שאני מתעדת אותו באהבה, נפגע עד עמקי נשמתו. הוא יצא מההקרנה בשתיקה, תפס אותי בקרן הרחובות אבן גבירול–צייטלין, שטף אותי בזעף ואכזבה, הסתובב והלך. לימים התפייסנו, לשמחתי".
יותר משמדובר בסיפורו של ז'אנר זר, גלי הצחוק ששטפו את קולנוע גת הם סיפורו של פיק מודל 2005. הגירושים ממירית שם-אור, הזוגיות מרימת הגבה עם מנור, התפקיד בטלנובלה "סיטי טאוור", ההתמקדות באחורי הקלעים עם "מרי לו" והלחנה עבור אחרים – כל אלה הרחיקו את התדמית של פיק היוצר מזו של פיק הסלב. ופיק הסלב לא היה אדם מאוד מוערך בימים ההם, רגע לפני הקפיצה לפריים טיים והריאליטי. הפער מתבטא היטב דרך הקמפיינים: ב-2004 היה פיק מזוהה עם דגם הסלולרי המיתולוגי "נוקיה צביקה פיק", כולל בפרסומת שספק צחקה עליו וספק צחקה איתו. ב-2006 הוא ומנור כבר פרסמו את סלקום בלב המיינסטרים.
אפשר רק להניח שפיק דמיין את הדוקו-ריאליטי על אודותיו כיותר דוקו מאשר ריאליטי. כזה שיסתכל בהערכה על פועלו המוזיקלי, למשל. אבל הכיוון היצירתי והמיקום בערוץ ביפ חייבו שבירה חזקה לכיוון הקומי, ומטבעו גם המציאותי-פחות, כמו שנראה לאחרונה ב"פוליאקובים". זה לא אומר ש"המאסטרו" מגחיכה את האיש שבמרכזה, אלא להפך: פיק, מנור והבנות התמסרו באופן מוחלט לז'אנר, והמצלמות העריכו אותם על זה, וממש לא לעגו להם. אלה שלא הבינו נכון את הכוונות הם הצופים, שפירשו את התוכנית כדאחקה ולא כמבט מציאותי-אך-מצחיק על חייו של פיק.
סליז, פסיכדליה וטיול לאילת
זה לא אומר ש"המאסטרו" חפה ממבוכות, או התיישנה יותר מדי טוב. כשפיק ואמיר פיי גוטמן בוחנים זמרות ליווי לקדם-אירוויזיון ומחליטים שאחת מהן, הכי פחות רזה, תצטרך לרדת במשקל או להתמקם מאחורי הפסנתר, זה מחריד. כשפיק הטלוויזיוני מוצג כמעין דיווה מתעמרת במשרדי "פיק מוזיקה" – שהיו מלאכותיים, וצולמו בווילה רמת-שרונית ששכרה ההפקה במיוחד לצילומי התוכנית, כרפליקה של בית משפחת פיק – זה מרגיש מתוסרט ובכל זאת מעורר חוסר נוחות. וישנו כמובן הסליז שניכר כמעט בכל רגע, בין שמדובר במאמנת כושר מזדמנת ובין שמדובר בעדי כהן באולפן ההקלטות של "לפעמים חלומות מתגשמים". דווקא הוויזואליה הפסיכדלית קצת חזרה לאופנה מאז, ושיר הפתיחה "זה המאסטרו" שכתב והלחין גיא מזיג לעולם לא יימאס.
בדומה לשלל ממשיכות דרכה, גם "המאסטרו" עצרה בכל תחנת חובה של ז'אנר הריאליטי המשפחתי – טיול לאילת, ביקור אצל מתקשרת, פרסומת סמויה לבוטיק תכשיטים או החתונה של פנינה רוזנבלום. היא הייתה מחויבת לטלוויזיה נטולת ריבים וחיכוכים, אפילו כשהדינמיקה מול נותני השירות בבית הרגישה כמו "על אדונים ומשרתים", והתמקדה בעיקרה בשטויות. רגע אחד פיק מקבל בובת שעווה עתיקה בדמותו, רגע אחר הוא ומנור מתיישבים בחדר אוכל של בית מלון ולא מבינים שמדובר בבופה, ובאחד הרגעים הזכורים ביותר הם מבקרים בעיר הולדתו בפולין, שם חלון מלוכלך אחד מוביל למשפט הנהדר שלו, "מה יש לך לראות? את לא נולדת פה".
השטויות האלו התבטאו גם בהחלטה למקד פרק שלם באודישנים לתפקיד זמרת הליווי של פיק – שרובם נעו בין גרועים למחרידים. היום אף תוכנית ריאליטי מוזיקלית לא מעלה כישלונות ידועים מראש, אבל "המאסטרו" נוצרה באקלים זהה לזה של "כוכב נולד", שם הנאת הצופים הייתה בגדר ערך עליון. שטות אחרת הייתה ההחלטה להציג את פיק במפגשים עם "אנה המורה לרוסית". "גם אותה שכרנו, כהכנה לטיול של צביקה למזרח אירופה", אמר פעם בריאיון ל-ynet אוהד אשכנזי, לשעבר העורך הראשי של ביפ, "יכול להיות שגם היא שחקנית, אני לא יודע. אבל היא גם מורה לרוסית". הנה עדכון מ-2022: "אנה המורה לרוסית" היא אנה סטפן, שחקנית עם רזומה ארוך, שזהו למעשה אחד מתפקידיה הראשונים.
לצפייה בכל פרקי המאסטרו ב-mako TV וב-12+
בפרק הלפני-אחרון, העיתונאי אמיר קמינר מלווה את פיק במעין פרודיה על "יום בחיי", שאז עוד לא הייתה קיימת. ובזמן שהמאסטרו משתפך בלי בעיה על חייו האישיים, מנור נרתעת ומתעמתת עם קמינר. אבל אף על פי שהיא תמיד הייתה דמות נסתרת יחסית מהעין, ברור שכאן מנור היא לא קורבן, אלא עוד דמות במשפחת פיק שמשחקת את המשחק. שותפה לפשע שאינו פשע בכלל. מירית שם-אור, לעומתה, מסרבת להיחשף לפני המצלמות במהלך מפגש מקרי במוסד הרמת-שרוני "רביבה וסיליה". האם גם הרגע הזה היה מבוים? או שפיק ושם-אור, שכתבו אין-ספור שירים דרך פקסים, אכן בחרו להתעלם האחד מהשנייה? שני התרחישים נשמעים סבירים: המאסטרו כמו המאסטרו הצליח לגייס את כל הסביבה הקרובה שלו למהלך הריאליטי התקדימי, כולל אמו פאולינה פיק. מעבר להיותו גאון מוזיקלי ופרסונה צבעונית, הוא גם היה אדם מאוד כריזמטי שקל להשתכנע מדבריו.
ומה אם הם צוחקים עלינו?
גם לפני "המאסטרו" וגם אחריה, תוכניות הדוקו-ריאליטי הקפידו למתוח את הגבול שבין מציאות לבדיה. רק שאם היום מדובר בכוכבית מובנת מאליה, אז זה עוד היה עב"ם טלוויזיוני. לכן פיק כנראה לא פירש נכון את גלי הצחוק ששטפו את קולנוע גת, ולכן כלי התקשורת התעכבו על כל גליץ' שמצאו בתוכנית המציאות-לכאורה. היום, בעיניים שכבר ראו יותר דוקו-ריאליטי משהן צריכות, ברור שמשתתפי "המאסטרו" הם חלק מהצגה, ולאו דווקא מתוסרטת. בעוד ששרונה ודניאלה הן בגדר דמויות משנה, אתנחתה קומית שלא באמת מקבלת יחס רציני, פיק קיבל הזדמנות לגלם דיווה כמו שאיש לפניו לא גילם. ובכלל, קצת סמלי שדניאלה – שבזמנו לא נחשפה לצד הנעים של התקשורת – הפכה לאחת הנשים הכי מסקרנות בישראל.
צביקה פיק היה הרבה דברים לפני שהיה שחקן, אבל בין "שיער", "בדרנית בחצות" ו"סיטי טאוור", לא מן הנמנע ש"המאסטרו" הייתה תפקיד משחק נוסף, שפשוט לא הוגדר ככזה. היום כבר לא משנה תחת איזו הגדרה זה נופל: סדרות הדוקו-ריאליטי של ימינו יודעות איך להסוות את התפרים שלהן – והקהל יודע לשפוט אותן בהתאם. כשרואים את שירה מנור מסתובבת בסופר כאחוזת דיבוק, ברור שאף עורך מרושע לא צוחק עליה. היא זו שצוחקת עלינו, איתנו. ונראה שבשלב מסוים גם פיק הבין את זה. בזכותו, ובזכות ההנאה הניכרת שלו מהצילומים, "המאסטרו" הפכה לתוכנית קאלט אף שלא הייתה זמינה לצפייה במשך שנים. זו לא התחנה המפוארת ביותר בקריירה של פיק, בטח שלא הכי מוערכת, אבל הצופים מצביעים והצביעו ברגליים, במקלדות ובפוסטים. כי צביקה פיק נשבע לספק בידור להמונים, ובכל הזדמנות שניתנה לו הוא התנהג כמו איש גדול מהחיים.