בעודי יושבת על הספסל ומחכה לריקי גל מחוץ לביתה, היא חולפת על פניי תוך שהיא מדוושת על אופניה, בשובה משיעור פילאטיס. היא לא נותנת לדבר להכתיב את קצב החיים שלה; היא מתרגלת טאי צ'י, צועדת בפארק ורוקדת גאגא ("אני ביסודי רקדנית, מזה אני לא מוכנה להשתחרר אף פעם"). את האנרגיות האלה היא מנתבת לתוך העשייה שלה – בין היתר היא מככבת במחזמר המבוסס על שיריו של נתן אלתרמן, לאחרונה יצאה במופע משותף עם השחקנית והזמרת שלומית אהרון, בקרוב ייצא שיר חדש עליו עבדה עם דודו טסה, בין לבין היא ממשיכה ללמד ולהכשיר זמרים וזמרות – ומהשבוע גם תשתתף ב"MKR המטבח המנצח VIP" (קשת 12, מוצ"ש אחרי החדשות) יחד עם ירדן, בתה של בעלה, דני.
אנחנו נכנסות יחד לדירתה התל-אביבית, המשקיפה אל הים, יצירות אמנות ייחודיות ותקליטי זהב מעטרים את קירות הבית. כמו כלב ששמח שבעליו חזר הביתה, עם כניסתנו מגיחה לחלון המטבח יוני, היונה שאימצה את גל בעשור האחרון ומגיעה כל יום לאכול גרגרים וזרעונים מכף ידה. הטלוויזיה ברקע פתוחה על ערוץ המשדר מוזיקה לפי סגנונות, ונעצר על מוזיקת רוק/פופ. היא מוודאת איתי שהמנגינה ברקע לא מפריעה לי ומוסיפה "כשנעצרת המוזיקה, אני נעצרת. אני שומעת מוזיקה כל היום, בעיקר קלאסית".
מה דעתך על המוזיקה של היום?
"אני אוהבת הרבה דברים, יש דברים שפחות. אני אוהבת את הראפ, אני בן אדם של טקסט קודם כל, אז לא תמיד אני אוהבת את המלל, אבל יש הברקות נהדרות. לפעמים חיבור של שלוש מילים, שפתאום הופכים להיות משהו כמו – איפה אתה, אתה פה? פה לא פה לא פה פה. זה יצר משהו מיוחד".
יש לך קריירה של יותר מ-50 שנה. איך את חווה את השינוי הטכנולוגי של המוזיקה בשנים האחרונות?
"אני לא מתערבבת בזה. משמח אותי שמשמיעים אותי עדיין, על בסיס יום-יומי. לא בכל התחנות אבל כן על בסיס יום-יומי".
יש לא מעט טענות על גילנות והדרת מוזיקאים בוגרים, נעים לשמוע שאת חווה חוויה אחרת.
"תמיד יהיו כאלה שקצת מתלוננים ואני מבינה אותם, אבל אני חושבת שאם אתה חרוץ ומוכשר ויודע לנהל את העסק, אתה תישאר הרבה זמן. ואם לא, אז לא".
ומה עמדתך בנוגע להדרת נשים, לכך שסטטיסטית הגברים מובילים את טבלת ההשמעות?
"רוב הגברים פועלים יותר, הם מייצרים יותר מנשים, הם עובדים בזה. הצורך שלהם בלייצר לבמה יותר בולט, הם לא מפסיקים לייצר".
אולי בגלל שאנחנו אלה ש"מייצרות" ילדים? אולי זה לוקח את הזמן ואת היכולת לייצר מוזיקה כל הזמן?
"אולי, למרות שחברה הכי טובה שלי מהמקצוע קורין אלאל לא מפסיקה לייצר, היא כל הזמן במצב של יצירה, וגם אצל הגברים יש מי שלא מייצר כמו שצריך. זה מקצוע, הוא דורש כישורים מאוד מסוימים. תמיד אני נותנת את שלמה ארצי כדוגמא, היחיד שממלא את כל התפקידים, כותב, מלחין, יוצר, מנגן, משווק, גם חרוץ מאוד, וגם עסוק בתקשורת כל הזמן. הוא מייצר נון-סטופ, והוא יודע לעשות את זה טוב".
איך את בהשוואה לרול מודל הזה?
"הוא אמר לי פעם, 'אני בעל מפעל, את בעלת בוטיק'. והוא צודק, אני חיפשתי בפינצטות שירים, לקח לי המון זמן, אני פחות כותבת, פחות מלחינה, פחות מנגנת, אבל איכשהו תמיד החזקתי את עצמי בתוך עשייה. זה התגלגל מעצמו".
רציתי להיות הילדה שרואים אותה
החיים חילקו לגל (72) קלפים לא פשוטים. היא נולדה למשפחה חרדית בירושלים בשם רבקה בן מנחם. כשהייתה בת שנתיים וחצי, הוריה התגרשו והיא הועברה למוסד. משם החלו הנדודים בין מוסדות שונים, מנזר, קיבוצים ובתי המשפחה. "מגיל 5 היה לי צורך להתבטא, צורך למשוך תשומת לב, צורך שיקשיבו לי, שיסתכלו עליי, שיראו אותי, זה מתחיל שם. רציתי להיות הילדה שרואים אותה".
וכשהבנת שהמוזיקה הופכת אותך למישהי שרואים אותה, איך התחלת לעשות את זה?
"את מחפשת, ופתאום את פוגשת חבר עם גיטרה, שאומר לך שאת נורא מוכשרת, לוקח לך את היד ומושך אותך לבחינות ללהקות צבאיות, ואני בכלל רוצה להיות אחות או רופאה אבל אני רק יודעת שאני מרגישה יד שמושכת אותי".
אלה נקודות של לזהות את הרגע?
"כן, זה בפירוש לסמוך על הזמן, על אי הוודאות, המקריות. הרוב מתייחסים רק לתוכניות שהם בונים בראש, ואני אומרת, תבנה תוכנית אבל גם תסמוך על המקריות, על אי הוודאות. פתאום בבחינות ארצי קופץ ואומר 'אני אלווה אותה', ולוקח אותי איתו ונוסעים להופיע במלחמה, ואז הוא אומר לי 'עכשיו את באה איתי לבחינות לחיל הים', ואני אומרת לו 'אני רק בת 17', והוא אומר לי, 'בואי, לא חשוב', ופתאום אני בלהקה הצבאית, ופתאום בא משה וילנסקי הגדול רואה חזרה של הלהקה, משמיע לי שיר ואומר לי 'את תקליטי את השיר הזה', וככה זה היה".
הרבה אנשים בטח היו עסוקים בלכעוס על היקום, על ההורים, על החיים. אני תוהה אם הילדות שלך, שהייתה חסרת ודאות ויציבות, היא זו שדווקא השרישה את היכולת לסמוך על העולם ולפרוח בתנאים לא יציבים.
"את מאה אחוז צודקת. זה לא אומר שלא היו משברים ולילות אפלים וקשים שאתה לא יודע מי אתה ומה אתה ולאן הולכים ואתה לא סומך, ואז יש פגישות עם אנשים נפלאים, נפלאים, ואז גם פגישות עם אנשים לא נפלאים כל כך, וקנאה, ותחרות. אבל את צודקת, משהו בבסיס של הנשמה שלי הוא אופטימיות, חיוך, משיכה אל טוב, אל יופי, אל שמחה. אני נמשכת למעלה, זו התחושה הכללית. אני חיה בסרט, וסרט הוא לא תמיד טוב, לא תמיד יפה, אבל הוא ממלא באופוריה כזאת של התפעמות. אני חושבת שזה מה שמגדיר אותי".
כשהתחלת לקבל הכרה ולהצליח, איך זה השפיע על הילדה שגדלה מבלי שיראו אותה?
"צלצלו ואמרו לי 'תפתחי את העיתון', פתחתי וקראתי את הכותרת – 'כשגל זועקת, הקירות נופלים'. התעלפתי, נפלתי על הרצפה, לא יכולתי להכיל את זה. כשראיתי את עצמי בפעם הראשונה בטלוויזיה התחלתי להתגלגל על הרצפה מכאבים, ישר לביה"ח לניתוח, היה לי נמק מולד רדום שהתפוצץ מההתרגשות. לא יכולתי להכיל את עוצמת החוויה הזאת, זה עלה לי בבריאות. העוצמה הזאת של ההצלחה זה יותר קשה מכישלון, להכיל בום כזה. הנשמה לא הייתה יכולה להכיל את זה".
איך התגברת?
"אתה מתעשת וגם מתחילות להגיע הצעות ואז גם הביטחון מתחזק ואיתו גם הרצון. ואז הרבה פעמים אתה נופל קורבן לכל מיני גזלנים, שיודעים שתעשה הכל בשביל עוד הקלטות ועוד שירים. ובינתיים מתחילים החיים לרוץ, להתגלגל. נישואים, כשלונות, נישואים, כשלונות".
זה היה חלק מחיפוש בית?
"כן, אפשר לקרוא לזה ככה בקלות. זה בית וזה קשר".
חוסר הוודאות שגדלת בתוכו גם הרגיל אותך לחפש בית?
"זה הרגיל אותי להפוך כל דבר לבית, כי לא היה. וכשכבר הגעתי ונכנסתי לאיזה מקום, הייתה צריכה להיות תחושה של בית, של נועם, משהו שמריח טוב, לא משנה לאן אני אגיע אני ארצה שיהיה נעים".
טראח, זה נפלט ממני
ערוץ המוזיקה שפועל ברקע, כאילו ומקשיב לנו, וברגע שגל מדברת על הרצון והצורך בבית, ברקע מתנגן קולו של חברה הטוב, מתי כספי. כשאני מסבה את תשומת ליבה, היא אומרת, "הוא הבית שלי, הבית הראשון הממשי המאשר המקיים, הבית היוצר, העובד, המזין, המלמד".
בית שיכולת לסמוך עליו?
לגמרי, זה היה מפגש חסדי, ללא ספק. אני זוכרת איך ראיתי אותו מנגן בגיטרה, והוא היה כמו מגנט בשבילי. מי זה היצור הזה, האפולו הזה, האחר כל כך מכולם, תמיד נמשכתי לאנשים חריגים. מתי זו מתנה גדולה, אני יכולתי להשתולל, לחפש, להמציא, לעשות בלגן והוא שם יציב, מקבל, מכיל, אוסף, אוסף, אוסף, עורך, ובסוף מוציא את זה".
את כספי פגשה לראשונה כשהיו בלהקות הצבאיות, ועבור העבודה איתו המתינה בסבלנות למעלה מ-15 שנים. ב-1987 הוציאו יחד את אלבום הבכורה שלה, שכלל בין היתר את השירים "הנה פתחתי חלון", "ילד אסור ילד מותר" וגם את "נערת הרוק", שספג ביקורת קשה בשל תוכנו הבוטה. "הקהל פשוט נטש אותי ובז לי, או שהתאהבו בי באופן קיצוני, הכל אצלי מאוד קוטבי. ואף אחד לא יאמין לי שהייתי נערה כל כך ביישנית, לא יאמינו לי בחיים, שאני לא הייתי מסוגלת, את גם לא תאמיני לי שלא חגגתי ולא עשיתי דברים שצעירים היו עושים בלי לחשוב בכלל, אצלי עד שזה לא היה הדדי ממש, מכבד, יפה, נעים, לא מתקרבת. אבל חבל על הזמן שלי, אף אחד לא יאמין".
אני יכולה להאמין, בין היתר כי נישאת שלוש פעמים. הפעם הראשונה הייתה כבר בגיל 19 כשבחופה עמד לצידך ישראל פוליאקוב, הוא פולי מהגשש החיוור. איך את מסתכלת על זה בדיעבד?
"לא ידעתי אז כלום, הייתי כל כך תמימה. אחרי ארבע שנים הוא אמר לי, 'או אני או אמריקה', ועניתי, 'אמריקה'. זה היה משבר, אבל זה כבר היה עם הראש קדימה, הייתה לי מטרה. וככה הלאה גם".
ידעת לבחור לעצמך ולהקשיב לעצמך.
"תמיד, אבל צברתי לעצמי הרבה שונאים בגלל זה. המון אם זה בשירים, שהיו חשופים מאוד, אם בראיונות, או בהופעות כשהקהל נרתע מאוד מסיפורים שאני סיפרתי, 'איך היא מעזה לספר כאלה סיפורים'".
אחד הסיפורים שאליהם מתייחסת גל הוא השיתוף שלה לגבי תקיפה מינית שעברה בגיל 5, על ידי מכר של אמה. "זה היה ללא שליטה, זה לא שתכננתי. אמרו לי לספר סיפור וטראח, זה נפלט ממני".
היום, בעידן ה-MeToo, נשים שנחשפות באומץ עדיין לא מתקבלות באהדה. איך זה היה אז?
"נתקלתי בהמון התנגדות, בוז של ציבור שלא יכול היה לסבול את זה שאני כל כך פתוחה, ויכולה לשים את הדברים על השולחן כמו שהם. אבל אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה לעצור את עצמי מלספר משהו".
הבנת כבר אז את מה שמנסים להנחיל היום, שהקורבן לא אשם ושהבושה צריכה לעבור צד.
"נכון, אתן לך דוגמה. מישהו ניסה לאנוס אותי בניו יורק, הוא פרץ לחדר שהייתי בו. ואני מוצאת את עצמי על המיטה והוא שוכב מעליי, ותוך שנייה, אני לא יודעת איך זה קרה, אמרתי לו, 'מה אתה עושה? וואט אר יו דואינג? וואט פור? למה לך?'. הוא איבד את היכולת להמשיך וברח", היא פולטת אנחה וממשיכה. "פעמיים כאלה קרו לי. פעם אחת בפריז ופעם אחת בניו יורק. בפריז הוא ניסה לתפוס אותי ככה", היא אומרת ומצמידה את ידיה צמודות כמוגשות לאזיקים. "נאבקתי בהתחלה, אוקיי? ותוך שנייה התעשתתי ואמרתי, 'למה שלא תלך איתי? נדבר?' הבן אדם פשוט עזב אותי וברח.
"שאלתי את עצמי, 'איך זה קרה? איך קרה לי כזה דבר?' אבל פתאום בשנייה התפקסתי ואמרתי, 'זה לא יקרה'. אין לי תשובה לזה, עד היום. אני לא יודעת אם זה משהו שאפשר ללמד אותו. איך ללמד אנשים שיגידו, 'אני מצטער אני לא קורבן של אף אחד'? איך? אין לי תשובה. מה עושה אישה שחיה עם גבר והוא מכה אותה? וגם זה קרה לי. שמישהו באקט ניסה להכות אותי, ואני אמרתי סורי, לך. או מסאז'יסט שניסה להתעסק איתי, ואני אמרתי לו מיד 'קח את הדברים שלך וצא החוצה'. איך אתה מלמד את הדבר הזה? איך? אני לא יודעת. איך מנטרלים את הקיפאון הזה של האישה שלא יודעת מה לעשות עם עצמה?".
כשאנשים מספרים על תקיפה חוזרת הם עסוקים בלשאול למה זה קרה להם ועוד פעמיים. ואת דווקא שואלת למה קרה הרגע של השליטה.
"כן, אף אחד לא יתעסק איתי. אם יתעסקו איתי תהיה להם בעיה, אני לא אשתף פעולה או שאני אגיד להם 'מי אתה חושב שאתה'. לא להביא את זה אליי, להשאיר את זה שם, אצל מי שדפוק. אין אפשרות אחרת. ולך תלמד את זה. הלוואי, הייתי עוזבת את המקצוע ועוברת בית ספר-בית ספר, תיכון-תיכון, להחדיר את זה לתודעה".
סיפרת בעבר שיצחק לאור, שכתב את נערת הרוק, שאל אותך בפגישה "את חושבת שתרצי לשכב איתי?" ואת ענית "לא, תודה". נראה שידעת לא רק לא לכעוס על עצמך שנכנסת לגוב האריות, אלא שאת הלביאה שבחדר.
"נכון. אתה לא תשפיל אותי, אתה מקסימום תעשה צחוק מעצמך, לא ממני. ואני לא חשבתי שאני אישה חזקה. ממש לא. הייתי האדם הכי חסר ביטחון שיש. מבחינתי הייתי כלום. לא משכילה, לא מבית עשיר, הייתי אף אחת משום מקום. כל מפגש בחוץ מפגיש אותך עם להרגיש שאת פחות, אז את נמנעת, לא להתמודד מול הנחיתות".
אבל היו מאז גם הרבה הצלחות.
"הצלחה בשבילי זה כמה חדרת ללבבות, ברמה שזה השפיע על חייהם, ובמקום הזה אני רק אומרת תודה ששירים שלי הם חומרים תרפויטיים לאנשים, לשברונות לב, כמה נשארתי בזכרונות של אנשים כתוצאה מחוויה עמוקה כל כך שחדרה את ליבם, שפרצה את שק הדמעות. זה לא עומד בהשוואה לשום קיסריה או וומבלי או מדיסון סקוור גארדן, זה במקום הכי פרטי של אדם. אז כאן אין לי שום טענות".
אוכל זה היה הדבר הכי בטוח שהיה לי במשפחה
עם השנים, ההצלחה הגיעה גם לבית של גל, הבית שלקח לה שנים למצוא. "אני מאוד גאה בצד של אבא שלי, מדובר באנשים מאוד צנועים, מאמינים, מאוד מאמינים, ואני מסתכלת גם על הילדים שאמא שלי הביאה, אחיי הנוספים, הם אנשים נפלאים. אני גיליתי אותם רק אחרי גיל 40, וככל שאני מגלה אותם יותר ויותר אני אומרת איזה מין גנים משובחים של אנשים מוצלחים, ישרים, מוסריים, נדיבים, רחבי לב, מוכשרים, מצליחים. לגלות את זה זה הדבר הכי חזק שקרה לי".
תמיד הייתה בך החמלה הזאת כלפי ההורים שלך?
"לא חייתי אף פעם בכעס, אבל חייתי בצער. עד שלאט לאט הכרתי אותם. הבנתי שלא הכרתי אותם כהורים, אז לאט לאט עשיתי פעולות כדי להכיר אותם כאנשים, כמו לקחת את אמא שלי לטיול ולשאול שאלות ופתאום להבין שהזיכרונות של כל אחד שונים לגמרי. הבנתי שאם זה ככה, עדיף לשחרר. להשאיר מאחור ולבנות זכרונות חדשים".
שוב, בצירוף מקרים שלא יאמן אבל שבעצם יאמן לגמרי כשיושבים מול גל, מהרדיו בוקע קולה העמוק של גל שמפלח שרה את "אילו יכולתי (אמא)" – שוב, בלחן של מתי כספי, למילים שכתב אהוד מנור כשברקע סיפור חייה וילדותה של גל. היא מהנהנת ומתרגמת למילים את החיוך שנפרש על פניה. "החיים לא פנטסטיים ברמה הזאת? ברגע שהתיישבנו על הספות האלה ידעתי שזה יקרה, יש חיבורים כל הזמן".
השיר עזר לסגירת המעגל?
"אני באתי להשמיע לה את השיר, ממקום שזה יהיה ביני לבינה, אבל היא לקחה את זה אליה. כשהיא שמעה אותו, היא אמרה לי, 'סוף סוף פגשתי את אמא שלי', ואז אתה מבין מה זה כוח של שיר, לא הייתי יודעת על החוויה שלה כבת, אם הרגע הזה לא היה קורה".
ואיזו אמא את?
"אני אמא אחרת מאמא שלי. זה לא כמו בטבע, לי לא היה ממי ללמוד. אני אמא כמו שאני, אני מנסה להכיל, ויחד עם זה לא לוותר על עצמי. זו האמא שאני".
כשהבנת שאת לא יכולה להביא ילדים ביולוגית, זה פגש אותך במקום של הכעס על היקום?
"כן. אותי בגיל שנתיים וחצי הוציאו מהבית, ובגיל שנתיים וחצי שלה קיבלתי את בתי, לירי. אחת יצאה מהבית, אחת קיבלה בית".
גם על אי היכולת להביא ילדים ביולוגית דיברת בפתיחות לא מקובלת בשנות ה-90.
"היו ביקורות. זו הצביעות של העיתונות, הם מתים לסיפורים אבל כשאת כבר מספרת אז הם בזים לך, ומבקרים אותך על הפתיחות. היה עניין אתי אם לחשוף את הילדה, היה צריך לחכות ולראות עד כמה זה מתאפשר כשהיא גדלה ועצמאית, אבל במה פה אני לא בסדר?".
את הבית שחיפשה כל השנים, הקימה לפני 9 שנים עם דני שוהם, מהנדס שניגש אליה בתום הופעה, ולפני 4 שנים, הם ערכו ברית אהבה. "הרגשתי את העומק שלו, הרגשתי שאני פוגשת באדם שאין לו פחדים, לא סודות, אלא יושרה, וכל השאר שזה מבט, הכלה, תקשורת נהדרת של שיחה, יש ערך גדול לשפה שאתה מדבר ומדברים איתך, למרחבי העניין, עקרונות של משפחה, הוא אבא עם שני ילדים, את רואה מסירות, עם לב גדול ונדיב, את רואה בן אדם שלם".
יחד עם דני, הרווחת משפחה.
"גרמתי לזה שאני ארוויח אותם, הייתי אומרת להם, תבואו לפה מתי שאתם רוצים, כמה שאתם רוצים, לאט לאט נכיר נתחבר נעשה דברים יחד, ובספונטניות הזאת אמרתי גם לירדן, הבת שלו שהיא תהיה איתי ב-MKR המטבח המנצח".
להיות את זו שהפעם לוקחת את היד.
"כן, וגם התרעתי, אמרתי שלא בטוח יהיה קל איתי, אני קפדנית שלא להגיד שתלטנית, ואני מקשיבה אבל גם קובעת וזה היה מרתק בתוכנית, אני שמחה מהקונפליקטים שהיו שם ואיך שהם נפתרו".
מה המסעדה שאתן תפתחו?
"אלה מתכונים שלי, שחלקם מושפעים מהעולם, מהמסעות שלי והשפעות של הבית, זה מאוד אקלקטי ויצירתי. אוכל זה היה הדבר הכי בטוח שהיה לי במשפחה, כולם ידעו לבשל, אבא, אמא, דודים שלי, כולם אהבו לאכול ולבשל מצוין, ואני, שהסתובבתי בעולם, זה ריתק אותי תמיד".
זה ליצור יש מאין.
"נכון, זה הצבעים, הריחות, זה מוזיקה, זה לרקוד, זה פנטסטי. אני למדתי כל כך הרבה בתוכנית הזאת, על תחכום, איך להספיק לעשות את הדברים שיגיעו בזמן ויהיה בדיוק כמו שאני רוצה, זה ממש אסטרטגיה. כדאי לו לאדם שיהיה לו אתגרים כאלה, שיוכיח לך כמה אתה יכול הרבה יותר ממה שאתה חושב שאתה".
היום בגיל 72, תמשיכי להראות שאת נערת הרוק הנצחית?
"זה רק טייטל, אבל זה אכן מדויק בכל מה שקשור לאנרגיה, לרעב, לפאשן שלי".
איך מתבגרים כנערת רוק?
"את שואלת אם זה יהיה פתטי? מידה זה דבר מאוד חשוב לי, בגלל האהבה שלי לאסתטיקה, אני אתעל את זה נכון. זה לא יהיה פתטי".
צילום: אור דנון | איפור: ערן פאל