אמיר בנאי עבר השנה קפיצת גדילה. הוא כיכב בחמש סדרות, נכנס ללב הצופים בדוקו-ריאליטי שבו השתתפה אמו, אורנה בנאי, נמצא בזוגיות יציבה ואפילו אימץ בשבוע שעבר גור חתולים שמצא ברחוב. הוא פותח לי את הדלת כשהחתלתול בידיו, מעביר לי אותו בחיוך רחב ומתלבט בקול רם: "חשבתי לקרוא לו מרקו. נראה לך מתאים לו?".
בנאי מתגורר עם אמו, והקשר בין השניים כמעט סימביוטי; בימים אלה הם גם נמצאים בחזרות לסדרה חדשה שבה היא תגלם את דודה שלו. הוא חכם וחד כמוה, אותנטי, מודע לעצמו וגם יודע בדיוק איך הגלגלים של הקורא הביקורתי מסתובבים. "כשקיבלתי תפקיד שאלתי את עצמי, 'הייתי טוב באודישנים או שזה טוב להם ליח"צ?', אולי היה מישהו שהיה טוב כמוני והעדיפו אותי בגלל שאני בנאי? בסדרה החדשה גם אמה אלפי (בתו של השחקן גורי אלפי – א"ו) איתי בסדרה הזאת, אז מה, זו 'סדרה של ילדים של'? ומה זה אומר לעבוד יחד עם אמא? אני בתחילת הקריירה שלי ואני רוצה שיכירו אותי בזכות עצמי, אז יש את הפחד הזה כל הזמן לא להיות 'הבן של'".
צריך לומר, לא רק הבן של. אתה גם האחיין של המוזיקאים אביתר ומאיר בנאי, וזה לפני שמדברים על כל הדודים ובני הדודים של אמא שלך, שהם מוזיקאים ושחקנים ומִסמלי התרבות בישראל.
"כן, יש את כל העץ המשפחתי הזה, ואני בעצמי מתעסק במחשבות האלה, מה זה אומר להיות חלק מהמשפחה".
ומה המסקנות?
"אני מבין שאני כאן בזכות עצמי. אני מסתכל אחורה על הדרך שכבר הספקתי לעשות ומבין שבחיים לא הייתי עושה אותה אם לא הייתי מספיק טוב. אין ספק שהשם עזר לי בתחילת הדרך ופתח לי דלתות, אבל מכאן והלאה זה אני".
הייתה מחשבה פעם להגיע לאודישן בשם אחר?
"כן, חשבתי מה היה קורה אם הייתי מגיע בתור 'אמיר לוי'. עדיין יתייחסו אליי באותה צורה? והבנתי שזה לא רלוונטי. קיבלתי משהו, ויש לי אופציה להיבהל ולהתרחק ממנו, או להתייחס לזה כאל מתנה. זה מי שאני".
רציתי להיות ילד
הקריירה של בנאי התחילה עוד כילד, ובגיל 13 הוא התקבל להצגה ראשונה בתיאטרון. "מההצגה התחילו להגיע עוד הצעות ואודישנים", הוא אומר, "אבל אז שמתי לזה קאט. בתקופה של ההצגה הייתי רץ הביתה מבית הספר, אוכל ורץ לחזרות, ואמרתי לעצמי – אני לא בגיל שלי. שמתי לב להתבגרות המואצת שזה יצר. כשאני שם אז אוצר המילים שלי משתנה, אני מדבר כמו מבוגר, מסדר לי לו"ז – איזה ילד בן 13 עושה לו לו"ז? למה זה צריך להטריד אותי? ומשהו בתוכי אמר לי לעצור, שאני לא צריך להיות שם. אני צריך לשחק כדורגל וללכת לבלות כי לא יהיו לי עוד פעם ילדות או גיל התבגרות. רציתי להיות רגע ילד, לעשות שטויות".
בסוף זה לא משנה בן של מי אתה, אתה זה שצריך ללמוד טקסטים, להגיע בזמן ולהופיע במיטבך.
"כן, זה שחקן בהצגה. אין 'לא למדתי טקסט'. זה לא מעניין אם אתה בן 13 או בן 40. אתה מחזיק הצגה, אנשים שילמו כסף ובאו. זה המון אחריות, צריך לבוא ולתת בראש ולקרוע את התחת, כמו שגדולים ממך עושים. החלטתי שאני עושה לזה קאט, ואז כשהרגשתי בשל חזרתי".
כשהרגשת בשל החלטת גם לעשות קאט על הלימודים, בכיתה י"א נפרדת לשלום מהתיכון.
"זה היה תהליך ארוך. סבלתי והיה לי לא טוב, ואמא הייתה אומרת 'אין מה לעשות', עד שהייתה התפיידות, ואז חזרתי למשחק".
אמרת כמה היה לך חשוב לעבור את גיל ההתבגרות ושהוא לא חוזר. אתה כן זכית השנה להזדמנות שנייה, עם השתתפותך בסרט הדוקו "המסע לפולין" בכאן 11.
"פספסתי את המסע לפולין של התיכון, ואז נפלה בחלקי הזכות להשתתף בפרויקט דוקומנטרי שלקח חמישה שחקנים מסדרות של התאגיד למסע בפולין. קצת חששתי לפני זה, קיוויתי שאצליח להתחבר, כי אין לי שורשים או סיפורים של סבתא. מה שלא ידעתי זה כמה לא משנה אם יש לי או אין לי שורשים".
איך היה שם?
"עמדתי על האדמה שם, ביער של הבורות, והרגשתי שגם אם לא הייתי יודע, ולא היו מספרים לי שביער הזה קרה ככה וככה, עדיין הייתי יודע. אתה מרגיש שהאדמה ספוגה בדם. כל כך חשוב להגיע לשם, זה משהו שצריך לדעת. אין פה מקריות של כמה פסיכופתים. אני חושב שזה ילמד את הנוער שיצפה בזה לזכור את המראות האלה. יש לנו אחריות מאוד גדולה, במיוחד בעם שלנו, ואני כמובן לא מדבר על שואה אלא על סיטואציות קטנות בחיים שצריך ללמוד לקום ולעשות להן קאט".
מה היה הרגע הכי משמעותי מבחינתך?
"נכנסנו לתאי הגזים, וממש עברנו את כל התהליך של הדרך שהם הלכו. מחוץ לתאים שמתי לב לעינית שיועדה לחיילים הנאצים, שהסתכלו דרכה על האנשים שלאט-לאט מתים בחנק, לוודא שזה קורה. כשהיינו במשרפות, פתאום ראיתי אמבטיה בחדר הסמוך. המדריך הסביר שהמפקד של המחנה היה משתמש באדי החום של המשרפות כדי לחמם לו את האמבטיה. זה רגע שאני לא אשכח כל החיים".
אין לי אבא, יש לי אמא
שנות הילדות וההתבגרות לא רחוקות ממנו, אבל העומק והבגרות שלו יכולים בקלות לתעתע. "הייתי ילד שמח, מאוד פעיל, כדורגל, כדורסל, מלא חוגים, מלא חברים. אבל תמיד הרגשתי שהראייה שלי בתור ילד היא קצת שונה, עניין אותי יותר להתבונן על העולם, להבין את הדברים. הייתי ילד קצת זקן. הפכתי להיות מבוגר בגיל נורא צעיר. גם בגלל שאין אבא, אז הפכתי לדמות הגברית בבית והייתי צריך לדאוג לעצמי להרבה דברים שלא מטרידים ילדים בדרך כלל".
כשאמיר היה בן 4 שיתפה אמו אורנה כי אבי בנה הוא העיתונאי אהרל'ה ברנע, שאיתו ניהלה קשר זוגי. הקשר בין השניים הסתיים לפני הלידה וברנע החליט כי הוא לא מעוניין להיות חלק מחייו של הילד, החלטה שעומדת בעינה עד עצם היום הזה. "הייתי קורא ביקורות, אם זה היה נכון שאמא שלי הביאה אותי ואיך שהיא התנהגה והוא התנהג", אומר בנאי. "כל אחד מביע את דעתו אם הייתי צריך לבוא לעולם או לא, אם הגידול שלי נכון או לא, אם החינוך שלי נכון. ומי אתם? אני ילד".
איך היה לגדול בלי אבא?
"זה מה שהכרתי. אין לי אבא, הוא לא בקשר, הוא לא פה, וכן יש לי אמא. לפעמים הייתי קצת משנה את הסיפור, שאולי הוא בעבודה ולא פנוי, ולראות אבות של אחרים היה לי מוזר, לא ידעתי מה אני רואה".
יש ילדים שגדלו בצל אב שעזב או שהם לא יודעים מי הוא, במקרה שלך אביך הוא דמות מוכרת ואף מוערכת בתקשורת הישראלית.
"כן, אבא שלי לא בקשר איתי אבל אני יכול לקרוא עליו בוויקיפדיה, זה דפוק. למרות שזה החיים שלי, רק כשאני מדבר על זה, אני מבין כמה שזה מוזר. אני זוכר שבתור ילד ראיתי אותו בטלוויזיה ואמא שלי לא הסתירה את זה, היא אמרה לי, 'זה אבא שלך'. זו הייתה סיטואציה מאוד מבלבלת בתור ילד. אתה אומר לעצמך, 'רגע, הוא פה, הוא בארץ, הנה הוא בשידור חי בטלוויזיה, אז למה הוא לא בקשר איתי? מה עשיתי לא בסדר? אני לא מספיק טוב?'. הרגשתי אשם. אני רק ילד בן 6, מה כבר יכולתי לעשות לא בסדר כדי שהוא לא ירצה להיות אבא שלי? זה נשמע נורא כשאני אומר את זה עכשיו".
והיום, כגבר צעיר, איך אתה מסתכל על זה?
"אני לא מבין את הרגשות שעולים לי כשאני חושב עליו. אני מבין אותו? אני מבולבל? אני כועס? אני לא מצליח להבין, כי אני לא מכיר אותו, מעולם לא הכרתי אותו, לא החלפתי איתו מילה. אני מרגיש שאנשים מצפים שאני אכעס ואצעק עליו, 'איך עשית לי את זה', 'תתבייש לך', 'אני אהיה האבא שאתה לא היית'. אני לא מרגיש מחובר לאמירות האלה. אין לי יצר כזה, אני לא מחפש לנקום, לא מחפש תשובות, לא מחפש שהוא יבוא ויתנצל ויהיה אבא פתאום. אלה החיים שלי, זה מה שאני מכיר, זה מה שאני אוהב. זה מה שטוב לי".
יש רגעים של לחשוב מה בי דומה לאבא שלי?
"לא, לא. אז מה אם זה גנטי. חוץ מהזרע שהוא תרם אין לו שום תרומה למי שאני. כשהלכתי להוציא תעודת זהות בגיל 16, כתוב שם הסב, לסבא שלי קוראים יצחק (השופט יצחק בנאי ז"ל – א"ו), ופתאום כתוב שרגא. ואני אומר להם, יש פה טעות אני לא יודע מי זה שרגא, ואומרים לי שרגא זה אבא של אהרל'ה".
יש לך ארבעה חצאי אחים, היה ניסיון לחפש קרבה משפחתית?
"היה ולא היה כזה. אני מניח שזה גם מאוד מוזר וקשה להם, ואני יכול להבין את זה. אני לא אוהב להגיד 'אף פעם לא', אבל כרגע אין לי צורך לחקור את המקום הזה, אני באמת חושב ששני הצדדים לא אשמים בבחירות של ההורים. אז נכון, הדודים ובני הדודים והסבים מהצד הזה קשורים אליי גנטית, אבל עדיין אני לא מכיר אותם. הם זרים".
מי שאני היום
ב-2011, כשאמיר היה בן 8, דיברה אורנה בנאי בגלוי על משיכתה לנשים. מאז ניהלה מערכות יחסים שסוקרו תקשורתית, אבל בבית אלה היו רק שניהם, אמיר ואורנה. "היא גידלה אותי לבד, הרעיפה עליי אהבה בכמויות, לקחה אותי למשחקים וגינות ופעילויות. פינקה אותי המון, השקיעה בי מאוד, כל ערב סיפור לפני השינה, הצגות ולונה פארקים וחו"ל, אבל היינו בעיקר מדברים. היא הייתה מספרת לי המון על העולם, עונה על השאלות שלי, מסבירה לי דברים. בגלל שזה רק אני והיא, היא תמיד שיתפה אותי בהכל וגם אני שיתפתי אותה, זה היה קשר מאוד חברי, פחות של אמא ובן".
היה לך רצון ליותר אחריות הורית?
"בתור ילד לא הבנתי את זה, היום כן. בשיחות עם הפסיכולוג אני מבין שסחבתי עליי דברים שלא הייתי צריך לסחוב בגיל צעיר, ושמעתי דברים שלא הייתי צריך לשמוע. עכשיו, בשנתיים האחרונות, אני מעכל, מעבד. מצד אחד זה כאילו לא לפי הספר, אבל זה הפך אותי למי שאני היום, ואני מאוד אוהב את מי שאני היום".
היו רגעים שהיית רוצה שתהיו פחות חברים ויותר הורה–ילד?
"אם הייתי אומר לה, 'אמא, בואי נרכיב פאזל', היא הייתה עונה לי, 'אמיר, אתה מכיר אותי, אין לי סבלנות לזה'. הבנתי את זה, אבל באיזשהו מקום גם רציתי שהיא תבוא להרכיב איתי. זה התפר".
הרגשת שחסרה דמות של גבר בחייך?
"זה יצר אצלי הרבה דברים שאני מבין היום. אני עובד על זה ואני מחזק את האנרגיה הגברית שחסרה לי, ברמה שאני הולך ומתאגרף. הייתי ילד מאוד מחובר לאנרגיה נשית, כן נוצרים חסכים שצריך לאזן. תמיד היינו באמת רק אני ואמא, וחברות שלה, זה תמיד אני ועוד שבע נשים, וזה נתן לי אגב מלא יתרונות. לגדול עם נשים זה נפלא, אתן יצור הרבה יותר מפותח מאיתנו".
כילד שגדל בבית עם אמא חד הורית ולסבית, יש באמירה שלך משהו על כך שילד צריך גם וגם.
"חד-משמעית צריך וחד-משמעית אפשר לחפש את זה במקומות אחרים. בתור ילד הרגשתי שלא חסר לי כלום. הבנתי שהמשפחה שלי זו המשפחה שלי והיא מושלמת כמו שהיא. אתה ממש לא חייב אבא ואמא, כי גם שם יוצאים ילדים דפוקים של החיים, אבל כן חסרו לי דמויות של גברים בחיים שלי".
בתור ילד לא מצאת את הדמות הגברית במורה, מדריך, דוד?
"לא היה לי איפה לחפש. אנחנו משפחה מורכבת כזאת. לכולם יש פנטזיה כזאת שכל הבנאים יושבים לשולחן ארוך, שרים שירים וצוחקים. לא, לא קורה", הוא צוחק. "אביתר ומאיר חזרו בתשובה, אז זה שינה את היחסים, וסבא וסבתא שלי – אני מאוד אוהב אותם, אבל הם אנשים של פעם. נניח יובל, הוא בן דוד של אמא שלי, סביר להניח שהוא לא יזהה אותי ברחוב. את היית מזהה את הילדים של בני הדודים שלך?".
אז אתם לא עושים ארוחות שישי סטייל "סברי מרנן".
"לא. לא הייתה לנו ארוחת שישי מעולם, אבל לאחרונה התחלנו קצת ללכת לאביתר".
הכי קרוב למשפחה
בעונה האחרונה של הדוקו-ריאליטי "מחוברים" קיבלנו הצצה לקשר הקרוב של השניים, לרגעים אינטימיים בבית ולהחלטה הגורלית על כניסת בת הזוג של אורנה למרחב המשותף. "'מחוברים' היה מעניין. אחרי שיצאה העונה זה מאוד שונה מאיך שהרגשתי תוך כדי שזה צולם, אתה מרגיש מאוד בנוח לדבר רגיל, באותו רגע אתה לא מבין את סדר הגודל ושזה הולך להיות של כולם, זו הייתה לי חוויה לא פשוטה. אבל אני מקבל תגובות מהורים ומילדים, וזה דבר מדהים. אני גם מאוד גאה באמא שלי, היא הביאה משהו מאוד אינטימי ואותנטי, היא שמה את הלב שלה על השולחן".
ואיך היה לצפות בעצמך, הפעם לא בתור דמות שאתה מגלם?
"היה מוזר, כי בסוף זה גם ערוך. נגיד יש איזשהו תהליך נורא ארוך כמו כל המעבר של עדי לפה, זה היה דיבורים ושיחות של איזה שנה שלמה שצומצמו לפרק אחד, שאני מבין את זה. נכנסו מזה שתי דקות ומשפט אחד".
משפט שאומר שאתה לא רוצה שהיא תעבור.
"לא אהבתי את הרעיון לפני שהוא קרה. פתאום היא רוצה לעבור לכאן עם ילד בן 5, זה קשוח. כשאמא לא פה זו דירת הרווקים שלי – ופתאום זה בית אחר, זה רהיטים שונים, פתאום חדר האורחים הפך לחדר של ליאו, צעצועים בכל מקום. זה היה לי מאוד קשה בהתחלה, אבל אני כל כך אוהב את עדי שאני מוצא המון יתרונות במעבר הזה. היה לא קל בהתחלה, אבל עכשיו יש לנו הרבה רגעים יפים יחד. זה גם כיף, כי הייתי רגיל לחזור לבית ריק, ועכשיו כשאני קם בבוקר הם מתארגנים לבית ספר. אני פתאום לא שותה את הקפה שלי פה לבד, זה כיף שיש תנועה, שיש חיים. זה הכי קרוב שהיה לי למשפחה כל החיים".
זה בטוח משנה גם את הדינמיקה שלך ושל אמא.
"כבר ב'מחוברים' התחלנו תהליך של נפרדות שהוא מאוד בריא. ברור שאנחנו עדיין מדברים כל יום וצוחקים, אבל אנחנו שמים גבולות מתוך הבנת הסיטואציה. ועדיין הבסיס הוא אותו בסיס, ואותה חברות. אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני אבל גם אני וגם היא נכנסנו למערכות יחסים, אז פתאום כל אחד הופך לאינדיבידואל".
אתה יכול לדמיין אותך עוזב את הבית?
"בטח, כן. תמיד פחדתי להשאיר אותה לבד, עכשיו אני לא מפחד. יש לה את עדי".
פתאום אני טס לא רק עם בנות
לפני שנה הכיר על הסט של סדרת הנוער "אינפיניטי" את בת זוגו, השחקנית נועה ריינהולד. ככה זה כשהמציאות עולה על כל תסריט: "שיחקתי גאון מתמטי שצעיר בשנתיים מכולם. הוא היה צריך לשקר לגבי הגיל שלו כדי להתקבל לבית הספר, ואז הוא מתאהב בילדה שגדולה ממנו ומת מפחד שהיא תגלה, ובסוף היא מתאהבת בו בחזרה. מה שמצחיק הוא שזה בדיוק מה שקרה. היא גדולה ממני בחמש שנים ויש סצנה שאני אומר לה, 'לא ידעתי אם תרצי אותי כי אני קטן ממך', והיא אומרת, 'לא אכפת לי בן כמה אתה'. כשצילמנו את הסצנה הזאת, אנחנו לא שיחקנו".
אתה בן 19, נועה בת 24, זה פער די גדול בגילים האלו. נכון שאתה מאוד בוגר לגילך, אבל בכל זאת, הפער מורגש?
"תמיד בתור ילד הרגשתי שאני מתעניין בדברים יותר בוגרים ממני, ובסוף נכנסתי לעולם המשחק בגיל 18 כשכולם סביבי בני 22–24, מאז שאני שם אני מרגיש שמצאתי את המקום שלי. כל החיים חיכיתי שאני אגיע לגיל שאני אוכל ליצור קשרים עם אנשים שגדולים ממני. וכן, אני מרגיש שאני יותר מוצא את המקום שלי עם בחורה בת 24. זכיתי בדבר המדהים הזה וטוב לנו מאוד מאוד. אני אוהב אותה ממש, היא מלמדת אותי כל כך הרבה ויש לה ראייה כל כך טובה לחיים, אופטימית ובריאה ויציבה, והיא מגיעה ממשפחה מאוד אוהבת. היא בחורה מהממת".
אתה מגיע אליה לארוחות שישי?
"כן, וזה מדהים, בגיל 20 אני לומד מה זה ארוחת שישי. כולם באים, כל הדודים, הבני דודים, כולם ביחד, קיבלו אותי בזרועות פתוחות וסבתא של נועה קוראת לי 'נכד שלי'. הם טסו לחו"ל כל המשפחה וטסתי איתם, ופתאום אני טס לא רק עם בנות, יושב עם אח שלה הגדול ושותים בירה ומדברים. לא היה לי את זה בחיים".
שאלה לא קלה לבן 19, אבל בכל זאת, מעניין אותי איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשור.
"עוסק באומנות. בטוח יוצר. אני לא יודע איפה אני עומד להיות, אבל אני כן יודע שאני רוצה חיים יציבים כמה שאני יכול, ואני מאוד מחכה להיות אבא. זה לא משהו שיקרה בקרוב, אבל אני חושב שזה יהיה שלב התפתחותי חשוב בשבילי".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: בר פרידמן | שיער ואיפור: אלכס סיבקוב | הפקה: טל פוליטי