השאלה הראשונה שנשאלת ב"התזמורת" (yes דוקו) היא גם השאלה המכוננת שלו: האם הם באמת היו גשר, או שמא כלי מלחמה? סרטו של עופר פנחסוב ("אהובה עוזרי: צלצולי פעמונים") מתמקד בסיפור המרתק ומלא הרבדים של תחנת "בית השידור הישראלי", או "קול ישראל בערבית": לכאורה בית רדיופוני לעולי ארצות ערב ואלה שנשארו מאחור, ובפועל נשק תודעתי שאפילו בן גוריון הכיר בחשיבותו הביטחונית. סיפור שנע בין הסמוי לגלוי, ובין החתירה אל עבר שכנות טובה לבין קעקוע מקומה של ישראל על הגלובוס.
82 הדקות של "התזמורת" חולשות על הרבה תחנות בחיי התחנה - מהקמתה בשנות הארבעים על ידי עולי ערב שגזר דין מוות על ראשם, ועד תפקיד המפתח שלה בלוחמה הפסיכולוגית של מלחמת ששת הימים. שאול מנשה היה "באשיר אמין", אליהו נאוי היה "דאוד אל-נאטור", ויוסי אלפי היה עוד מאזין אדוק. באמצעות ראיונות מחכימים וחומרים נדירים, פנחסוב משרטט את הפער בין תעמולה שמסעירה את העולם הערבי לבין היותה של התחנה שחקנית אקטיבית בקרבות גיאו-פוליטיים. זה נשמע כמו הבדל זניח, אבל הוא משמעותי ומתסכל. והוא נעשה הן על גבם של המאזינים, והן על גבם של העובדים.
"אתה לא יכול להאכיל את המאזינים עשר שעות ביום פוליטיקה וחדשות", מסביר אחד המרואיינים בסרט - האם אדוני ראה מה הולך לאחרונה בטלוויזיה? - ומכאן נפתחת תיבת האוצר הגדולה של התחנה: המוזיקה. לא בכדי סרטו של פנחסוב זכה בפרס הפסקול בפסטיבל דוקאביב האחרון, בין היתר על הפתיח המבריק והגאוני שלו. כי ב"בית השידור הישראלי", ששידרה החוצה יותר מאשר פנימה, גם אום כולתום היא פיתיון - וגם שיר פופולרי בערבית פתאום נעלם מהארסנל של התחנה, וזאת כדי להעביר מסר לסוכן סמוי. שדרים רבים בה היו בגדר "אידיוטים שימושיים", פרילנסרים נטולי זכויות. כאלה שנוצלו בלי שמישהו בצמרת יעניק איזושהי חשיבות לתרבות שהביאו. וככה, אפילו אם לא הכירו בכך בזמן אמת, הם הפכו לשופרות עם המוזיקה הכי יפה במזרח התיכון.