ארבעה פרקים לתוך העונה השלישית של "המנדלוריאן", שעלתה בתחילת החודש בדיסני+, אפשר אולי להאשים את השואוראנר ג'ון פאברו בפיזור עלילתי מסוים. בעוד ששלושה מארבעת הפרקים מתמקדים במסע הרוחני של דין דג'רין (פדרו פסקל) ובמפגש שלו עם בו קטאן, המנדלוריאנית שאיבדה את דרכה (קייטי סאקהוף), הפרק השלישי לוקח פנייה חדה לסיפור אחר ולגיבור אחר. ד"ר פן פרשינג, שהכרנו מוקדם יותר בסדרה כמי שהיה מדען שיבוט בשירות האימפריה, הוא עכשיו חלק מ"תוכנית חנינה" ליוצאי האימפריה; הוא מוצב בקורוסאנט, ממלא תפקיד זוטר ברפובליקה החדשה ושמח בחלקו. כלומר, שמח עד שהאמביציות הישנות מתעוררות ומתחיל לדגדג לו לחזור אל השיבוט שהוצא אל מחוץ לחוק תחת המשטר החדש.
אבל פאברו לא איבד את העלילה. להפך: בסיכומם של ארבעת הפרקים הראשונים, דווקא הסטייה של הפרק השלישי מקבעת את התמה של העונה עד כה. "זו הדרך", חוזרים ואומרים המנדלוריאנים, והנה העונה השלישית עושה מהמנטרה נושא לדיון. האם הדוגמטיות של דין דג'רין, האמונה המוחלטת שלו בתורה של מנדלור, נזקפת לזכותו או לגנותו? האם ההתרחקות של בו קטאן מאותה דרך - היא אפילו מסתובבת בלי קסדה, כלומר מפרה ברגל גסה את הבסיס של הבסיס המנדלוריאני - היא עדות לאינדיבידואליזם בריא או לניהיליזם ציני ומסוכן? והאיש שעסק במדע אפל בשירות משטר אפל (כן, עם כל האסוציאציות, הן לא מקריות), האם ההתעקשות שלו על דרכו נובעת מדבקות ראויה לשבח בגילוי המדעי או ממשהו אחר לגמרי?
"המנדלוריאן" הייתה כיף לא נורמלי מהרגע הראשון. לי, ולחנונים רבים שכמותי, היא הייתה הדבר הכי טוב שקרה ל"מלחמת הכוכבים" לפחות מאז "הכוח מתעורר", ובמובנים מסוימים מאז "שובו של הג'דיי"; היא אולי איבדה בינתיים את הבכורה ביקום הטלוויזיוני של סטאר וורז ל"אנדור", חד משמעית הדבר הכי שלם וסגור על עצמו שהפרנצ'ייז הוליד מאז "האימפריה מכה שנית", אבל ל"המנדלוריאן" של העונה השלישית יש שמשהו ש"אנדור" עדיין צריכה להרוויח: פז"ם. אתוס. מיתולוגיה שמקורה בסדרה, לא בסדרת הסרטים. פאברו משתמש במרכיב הזה כדי להפוך את העונה הנוכחית להרהור פילוסופי מסקרן, וזה בלי לאבד את הקסם ואת רוח השטות שאפיינו את הסדרה מלכתחילה.
בעצם, הקסם רק משתכלל. בפרק הרביעי של העונה אנחנו עדים לקרב האווירי המסעיר ביותר שהסדרה העמידה עד עכשיו; אם התחושה היא שאין יותר מה לחדש בשטנץ הזה של חלליות מורדים נגד חלליות אימפריה - בסדר, אז השמות קצת אחרים, אתם מבינים למה אני מתכוון - אז הופה, יש ועוד איך. הקרב המדובר מזכיר סצנה מ"אהבה בשחקים: מאווריק", כולו "בתחבולות תעשה לך מלחמת כוכבים", וסחבק מצא את עצמו מתלהב מזה כמו ילד.
וזה בדיוק הקטע עם "המנדלוריאן", קטע שנכון לארבעה פרקים בתוך העונה השלישית רק הולך ומתחדד. היא מרפררת לזיכרונות של הפנדום בלי להתחנף, מרחיבה את היקום של "מלחמת הכוכבים" בלי לחשוש, וזוכרת כל הזמן לבדר כמו שג'ון פאברו יודע. האיש שהתניע את היקום הקולנועי של מארוול עם "איירון מן" הוא השילוב המושלם של גיק סרטי קומיקס ויוצר סרטי קומיקס, של במאי עם לב ("שף") וכותב עם אדג' ("סקס או אהבה"). הוא בכושר, "המנדלוריאן" היא הדבר הכי כיפי בדיסני+, ו"מלחמת הכוכבים" נשארת רלוונטית גם 12 שנה אחרי הסרט הנורמלי האחרון בסדרה. גם זו דרך.