"בנות לנצח" ("Girls5eva") לא הייתה צריכה להיות משודרת בנטפליקס בשביל להיות סדרת נטפליקס. הקצב, הפנייה לבוגרי "קימי שמידט", הטיפשיות המכוונת, האפשרות לגמוע עונה שלמה תוך ערב - יש רק שירות סטרימינג אחד שמצטיין בזה ברמה גלובלית, ולא מדובר בביתה המקורי פיקוק. לכן לא היה מפתיע לראות את אנשי פיקוק נפרדים מהקומדיה הסבירה פלוס אחרי שתי עונות, והיה מפתיע עוד פחות לגלות ש"בנות לנצח" מצאה בית חדש אתם-יודעים-איפה.
בנטפליקס לא הסתפקו בהעלאת שתי העונות המקוריות של "בנות לנצח", שבזמן אמת היו זמינות ב-yes וב-HOT, והעניקה לה עונה נוספת על חשבון הברון. עונה רזה יותר (שישה פרקים בלבד, בני פחות מחצי שעה), אבל בלי שום הכרזה מראש על כך שזה גם יהיה אקורד הסיום. ועדיין, יכול מאוד להיות שסגירת הבאסטה היא מה שנחוץ כרגע לקומדיה המוזיקלית-נוסטלגית שיצרה מרדית' סקרדינו והפיקו טינה פיי ושותפה רוברט קרלוק: כמו תמיד אצל פיי - בין אם מדובר בפסגות של "רוק 30" ו"ילדות רעות" (של 2004, לא העיבוד החדש והמדכא) או במים הרדודים של "חדשות טובות" ו"אדוני ראש העיר" - הסדרות שלה מלכתחילה פונות לקהל נישתי במהותו. והקהל הזה נודניק שאין דברים כאלה, והיה שמח אם היא תעצור לפני נקודת האל-חזור.
אחרי שעונת הבכורה של "בנות לנצח" עסקה בניצני הקאמבק של להקת הבנות הבדיונית Girls5eva, העונה השנייה (והחלשה יותר) מצאה אותן בעיצומו של ה-Album Mode. עכשיו, בעונה השלישית, ארבע הבנות שנותרו מהלהקה כי החמישית מתה בתאונת בריכת אינפיניטי נכנסות ל-Tour Mode. כמובן שהטור הזה הוא לחלוטין לא סיבוב הופעות שגרתי, כי גם האלבום עצמו לא באמת הכה גלים, אבל כל פרק בעונה החדשה כן מלווה את הבנות במיקום אחר על מפת ארצות הברית בתקווה למצוא קהל כלשהו שיתעניין בהן (וכוכב טרנדי שיסמפל אותן בטיקטוק ויסדר להן ויראליות סטייל סופי אליס-בקסטור).
לסיבוב ההופעות, דרך אגב, קוראים Returnity - דוגמה מספר מיליון לטמטום המילולי המושלם של פיי וילדי הסנדקות שלה, זה שהופך את תסריט "בנות לנצח" לאחד המאתגרים לתרגום לעברית. הכישלון בגזרה הזאת, גם אם היה ברור מראש בהתחשב בסטנדרט של מתרגמי החברה המקומיים, בולט יותר מאי פעם בעונה החדשה. תעיד על כך שאלת ה"למה את מחכה, חמסה?" בסיום הפתיח הממכר של הסדרה: עם כל הכבוד לפועלה המוזיקלי של אתי קסטרו, היא לחלוטין לא רלוונטית לאירוע. אחרי שמלכתחילה נדרשה שליטה מקסימלית בתרבות פופ כדי ליהנות מהיצירות של פיי במלואן, עכשיו מתווספת לכך אנגלית ברמה גבוהה.
במה שכבר הפך לשגרה אצל פיי, האיכות של "בנות לנצח" נקבעת בראש ובראשונה לפי הפאנצ'ים שנזרקים בה בקצב מסחרר. הפעם יש פרודיה נהדרת על הנסיך אנדרו ב"הכתר" (כי נטפליקס), קריצה לצופי "מראה שחורה" עם שירות הסטרימינג סטרימברי (כנ"ל) - ואפילו את הגילוי על כך שוויקי (רנה אליס גולדסברי, הצלע החזקה ביותר בקאסט) הייתה נשואה למוזיקאי והרוצח פיל ספקטור. הבדיחה הזאת משלימה טרילוגיה מופרעת עם מערכת היחסים הבלתי נגמרת והלא קיימת בין ג'נה למיקי רורק ב"רוק 30", וכן עם הרומן של ליליאן ורוברט דרסט ב"קימי שמידט". כל אלה מתגמלים את הצופים הקבועים ומצחיקים גם בפני עצמם, אבל קשה לומר שמינון הבדיחות הראויות באמת שווה את הטרחה. כן, אפילו אם הטרחה הזאת היא באורך של שעתיים וחצי בלבד.
ובכל זאת, קשה לסיים צפייה ב"בנות לנצח" בלי שבריר של אופטימיות. אולי זו האמונה המתמשכת בכישרון של פיי ושות' כשהם לא לגמרי מוכיחים אותו, אולי זו אווירת הקאמבק ששורה מעל הסדרה ומעוררת תקווה לדאוס אקס מכינה שיגאל גם את הצופים וגם את הבנות עצמן. אפילו אחרי עונה שלמה שבה אף שיר מקורי לא מתעלה לגבהי העבר (חוץ מהחידוש ל"New York Lonely Boy", שלא נחשב). כי "בנות לנצח" היא סדרה בינונית, ברור. אבל היא גם מאוד מהנה, מצחיקה כהוגן פעם ב- ואפילו קצת מרגשת. ממש כמו הגיבורות שלה.