איפה: yes דוקו
המלצת tvbee: לצפות כדי לזכור כמה החיים שלנו דבש
הסיפור של "ארץ הדבש" כמעט טוב מכדי להיות אמיתי. זה לא נאמר במובן המקובל, כמו שנהוג לומר על סרטי תעודה המתעדים סיפורים שלא ייאמנו, קלישאת "אף תסריטאי לא היה יכול לכתוב דבר כזה" ("שלושה זרים זהים" או "אמא נרצחה לי", למשל). הסיפור של "ארץ הדבש" פשוט בנוי כמו תסריט כמעט מושלם; יש בו קונפליקטים ברורים, נרטיב שמתגלגל כמו במדריך לתסריטאות מהאירוע המחולל אל נקודות המפנה, גיבורה נהדרת ומעוררת אמפתיה, ואנטגוניסט מובהק אך מורכב עם מוטיבציה מובנת ואפילו מעוררת הזדהות. בניגוד למראית העין האקזוטית, זה לא אחד מאותם סרטים פיוטיים ומהורהרים על חברות כפריות נחשלות, מסורות עתיקות וחיים פשוטים והרמוניים עם הטבע הבתולי; זו דרמה חברתית ואנושית עם יסודות אוניברסליים. רק במקרה היא מתרחשת בנופים המרהיבים של צפון מקדוניה.
במרכז "ארץ הדבש" - סרט הבכורה של תמרה קוטבסקה וליובומיר סטפנוב, זוכה פרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב ומועמד באופן תקדימי לשני פרסי אוסקר (התיעודי והזר) - עומדת הטידזה מורטובה, אישה כבת 50 שחיה בכפר קטן ומבודד עם אמה הישישה ומתפרנסת בדוחק מדבוראות. מדובר, יש אומרים, בדבוראית האחרונה באירופה שעדיין רודה דבש מכוורות טבעיות; סצנות הפתיחה המרהיבות של הסרט מלוות אותה כשהיא חוצה מישורי עשב, מטפסת על הרים, פוסעת לאורך מצוקים תלולים, ואז תוחבת ידיים חשופות ועקוצות לחגווי הסלעים כדי לשלוף מתוכם חלות דבש.
עד כאן - הכל דבש. כעת מגיע העוקץ: שגרתה העמלנית אך היציבה של מורטובה מופרת כאשר לכפר מגיעה משפחת פליטים טורקית. בסצנה נפלאה (אחת מני רבות בסרט) מביטה מורטובה בדממה מבעד לחלון ביתה בשכניה החדשים בשעה שהם מקימים בזריזות וביעילות את ביתם ואת משק החי העוטף אותו. פס הקול מלמד שמשהו בחייה עומד להשתנות; הזמזום הקבוע והאחיד של הדבורים בכוורות והזבובים סביב מיטת האם מתחלף בהמולה אנושית כאוטית: שיחות קולניות, צעקות, צחוק ובכי.
הניגוד בין מורטובה, שרגילה לחיות בשקט ובבדידות (אמה מתפקדת אך בקושי ולא עוזבת את מיטתה), לבין המשפחה מרובת הילדים ("ילדים זה האוצר האמיתי", אומר אביהם חוסיין), נראה כמבשר התנגשות בלתי נמנעת. אולם זאת מבוששת להגיע: לא רק שמורטובה מסבירה פנים לשכנים ועוזרת להם להתאקלם; היא גם מתחברת למשפחה ומבלה איתם בשעות הפנאי, באגם או בשוק האיכרים. שאלת בדידותה של מורטובה כמעט ולא זוכה להתייחסות ישירה (באחת משיחותיה עם אמה תוהה מורטובה מה תעשה בלעדיה, וזו עונה לה: "תתחתני"), אך אי אפשר שלא לחשוב על כך דווקא ברגעים שבהם היא נהנית מחברת האדם שנכפתה עליה לכאורה, ובעיקר מחברת הילדים: היא שרה איתם, משחקת איתם ומחבקת אותם בחיבה. "ארץ הדבש" לא מספר מדוע מורטובה לא נישאה ולא מגדלת ילדים, והקשר בינה לבין ילדיו של חוסיין (ובפרט אחד מהבנים שמוצא אצלה פינה שקטה) צובע את הרקע העלום בגוונים עגומים.
זה משל אקולוגי קטן ופשוט. מורטובה היא דגם נכחד של חיים סימביוטיים תקינים עם הטבע, מודל שבו האדם נהנה מפירות הסביבה (כמעט פשוטו כמשמעו) מבלי לפגוע בה, לפחות לא באופן דרמטי. "חצי לי וחצי לכן", היא אומרת לדבורים בשעה שהיא רודה את הדבש, מייצרת קומנסליזם בן קיימא בינה לבין הכוורת. בסצנה אחרת, מורטובה מבקרת בשוק בבירה סקופיה וקונה לאמה מניפה על מנת לגרש את הזבובים מעליה. כמו חלוקת ההון שקבעה עם הדבורים, נדמה שגם המניפה משקפת היטב את הדרך שבה בחרה מורטובה לנהל את חייה: לא להרוג את הזבובים, אלא ללמוד לחיות במחיצתם.
זו מערכת אקולוגית יציבה ומוצלחת, עד שחודר אליה חוסיין ומפר את האיזון. חוסיין, לעומת מורטובה, הוא דגם - פשוט וחסר אמצעים אך יציג ואפקטיבי - של האדם הפולש לסביבה ברגל גסה. את הכוורות הטבעיות של מורטובה הוא ממיר בכוורות מלאכותיות; ואת הכלל הדבוראי שהנחילה לו - להשאיר מחצית מהדבש לדבורים - הוא מפר כדי לעמוד בדרישות השוק התובעניות. בתחילה נראה שהוא משלם על כך את המחיר: הדבורים עוקצות, הפרות מתות והתפוקות דלות. אולם מי שבאמת משלם את המחיר הוא הטבע, שחוסיין נכון לגזול את משאביו ללא בקרה, ומי שקשר את חייו בטבע ועלול ליפול ביחד איתו. כמו כל משל אקולוגי, גם המשל הזה הוא בעצם משל מוסרי על חוסר התחשבות, חמדנות ותאוות בצע - אבל גם על המקומות ההרסניים שאליהם נדחפים בני אדם בשעת מצוקה. חוסיין, שמלוהק לכאורה לתפקיד הנבל של הסרט, הוא למעשה פליט ואב שדואג למשפחתו. כל משפחה אומללה - אומללה על פי דרכה.
אם לא די בכך שמדובר באלגוריה נפלאה, "ארץ הדבש" הוא גם סרט יפהפה. כמו הסיפור, גם הצילום (זוכה פרס בפסטיבל סאנדנס - אחד משלושה פרסים בהם זכה הסרט בפסטיבל) כמעט טוב מכדי להיות אמיתי (וליתר דיוק - דוקומנטרי). זה כמעט בלתי נתפס שסרט שצולם באור טבעי (ולעתים מוגבל מאוד) יכול להיראות מוקפד כל כך. "ארץ הדבש" משובץ בפריימים שנראים כהומאז' לציירי תור הזהב של הולנד, אמני האור והצל: אור השמש שמוטל מבעד לחלון על פני הגיבורה, אור הנרות שמהבהב על פני אמה. לצידם מופיעות סצנות נפלאות שלוכדות באופן מרתק את עבודתה של מורטובה; וסצנות מעוררות השתאות שנצמדות לגיבורה ברגעים אינטימיים נוגעים ללב מבלי שנראה כי היא מודעת לנוכחות המצלמה. "ארץ הדבש" מצליח להגשים את המשאלה הדוקומנטריסטית הוותיקה - להיות זבוב (או דבורה) על הקיר.
"ארץ הדבש" הוא סרט קטן וצנוע באופיו שמסתיר מאחוריו הפקה מורכבת ומרשימה. הצוות, איך לומר, לא ליקק דבש: הוא צילם את הסרט בתנאים קשים, בסביבה מאתגרת ובכפר מנותק מחשמל, בסבלנות אין קץ. שלוש שנים ולמעלה מ-400 שעות צילום נדחסו כאן לכדי 87 דקות שהן מלאכת מחשבת של עריכה. הסבלנות הזאת השתלמה: במקום לתעד פיסת חיים אקזוטית אך מונוטונית, קוטבסקה וסטפנוב תפסו את השגרה ברגעים שבהם היא הפכה לדרמה. בכך "ארץ הדבש" הוא כעין מראה ליחסים הלוהטים והסוערים (תרתי ותרתי משמע) בין האדם והטבע ברגע הזה: "שגרה שהופכת לדרמה" הוא לא רק תיאור הולם של הסרט; הוא גם תיאור מדויק של חיינו.