אנחנו חיים בעידן היסטורי והיסטרי, ובו תוכן גיקי שנצרך במרתפים וחדרים חשוכים הופך לנחלת הכלל. מה שנתפס בעבר כ"חנוני" וילדותי נחשב היום למיינסטרים, ומי שלא מעודכן הוא כמעט מוקצה תרבותית. בימינו ז'אנר גיבורי העל, והקומיקס בכלל, נלקח כמובן מאליו - אך הוא חב את הצלחתו לסדרת אנימציה אחת שסללה את הדרך שלו לטופ כבר בתחילת שנות ה-90, ושינתה ב-180 מעלות את כל התפיסה שלנו לגבי גיבורי על, חשיבותם והשפעתם על התרבות הפופולרית.
"אקס-מן: הסדרה המצוירת", שנוצרה על פי הסיפורים והדמויות שבראו בגאונות אלוהי הקומיקס סטן לי וג'ק קירבי, הייתה שונה בנוף הסדרות המונפשות שגדלנו עליהן. בין "נילס הולגרסון", "שוטרים וגנבים" ו"האופנוברים ממאדים", חבורת המוטאנטים הדחויים חברתית הצליחה לרתק מיליוני ילדים ומבוגרים כאחד מול המסך הקטן, כשהיא מתווכת נושאים חשובים, מהותיים וכבדי משקל, שנתפסו בזמנו (וגם היום למען האמת) כפרוגרסיביים. עליונות גזעית, שנאת זרים, מאבק לזכויות אדם והתמודדויות נפשיות שונות הן רק חלק קטן מהתמות העמוקות והרציניות שהסדרה עסקה בהן. דווקא החוליה החלשה שלה הייתה האנימציה עצמה, אבל העלילה הייתה מספיק טובה ועמוסה כדי לחפות על החיסרון הזה.
"אקס-מן" רצה במשך חמש עונות, שאומנם לא היו אחידות ברמתן אך היו מספיק מוצלחות כדי להיות עמוד תווך בתרבות הפופ לצמיתות, גם בזכות נעימת הפתיחה, שנחשבת עד היום לאחת האייקוניות ביותר שידעה הטלוויזיה מימיה ושעדיין מעבירה צמרמורת בגבו של כל מילניאל ציניקן ונרגן. הסדרה הסתיימה עם עזיבתו של פרופסור צ'ארלס אקסבייר, האב הרוחני של סייקלופס, וולברין, רוג, ג'ין גריי, גמביט, חיה וג'ובילי, לאימפריית השי'אר, לאחר ניסיון התנקשות כושל בחייו. 27 שנים אחרי, וכחלק מהטרנד של החייאת מותגים נוסטלגיים שמסרב למות, עולה בדיסני+ "אקס-מן 97'" ("X-Men '97") שממשיכה בדיוק מאותה הנקודה, עם כותבים חדשים ובהשתתפות רובו של צוות המדבבים המקורי.
העלילה של "אקס-מן 97'" מתחילה מספר חודשים לאחר עזיבתו של פרופסור אקס. אלו ימים של שלום ואחווה בין המוטאנטים לבני האדם ובהתאמה, כשרוב הבעיות בעולם כבר נפתרו (לא באמת), הצוות הופך לשאנן יותר. כאשר מגניטו, חברו הטוב ויריבו המושבע של פרופסור אקס, מגיח ותופס פיקוד על האקס-מן, הוא מפתיע ומחליט להמשיך את דרכו של הפרופסור המנוח - לנסות לחיות בשלום לצד בני האדם. במקביל, החבורה מנסה להבין את מקומה במארג החברתי המשתנה, וחלק מחבריה רואים בכך הזדמנות להתחיל חיים חדשים, נטולי מלחמות בסנטינלים אימתניים ודעות קדומות, מלאים בנחת ובשלווה נפשית.
בהסתמך על שלושת הפרקים הראשונים של הסדרה, שנשלחו מראש לביקורת, אפשר לומר בבטחה שמי שגדל והתחנך על ברכי הקלאסיקה מהניינטיז יכול להיות רגוע. יוצרי וכותבי הסדרה, ובראשם בו דמאיו, שפוטר באורח מסתורי שבועיים לפני עלייתה, השכילו להבין שעבור רבים מאיתנו מדובר בקודש הקודשים. כבר בפתיחה אפשר לראות כמה כבוד הם רוחשים לצופים. נעימת הפתיחה האייקונית והמצמררת זכתה לריענון עם סולו קצר אך מלהיב של גיטרה חשמלית, וגיבורים חדשים-ישנים שקיבלו מקום באינטרו המהמם הזה. כשפורסמו תמונות הקונספט של הסדרה, נשמעו תלונות מצד המעריצים על עיצובן החדש של הדמויות. רובן הופנו בעיקר לנתונים פיזיים של דמויות נשיות שהושמטו בגרסה החדשה. אבל אם נתעלם מהזוטות האלה, ולמרות שהסגנון החדש הוא לא הדה-בסט שיש לעולם האנימציה להציע, הוא בכל זאת עדיף על המקור, שצריך להודות בזה - לא היה מצויר טוב.
בנוגע לעלילה, לשמחתנו, "אקס-מן 97'" ממשיכה את הקו הבוגר והרציני של המקור וברור לגמרי מי קהל היעד. היא בהחלט לא סדרה לילדים קטנים, אך אפלה מספיק כדי לעניין את דור הצופים החדש, שעד כה התחנך על ברכיהם של איירון מן וקפטן אמריקה בגרסת היקום הקולנועי של מארוול. לא נעשו כאן שינויים מרחיקי לכת ברמת הריבוט, או איזשהו ניסיון ליצור גרסה חדשה לגמרי, תוך התעלמות ממה שהקהל באמת אוהב. יש כאן כבוד גדול לחומר המקור, הן לחוברות והן לסדרת האנימציה. לעזאזל, אפילו רוב המדבבים המקוריים חזרו לאולפן ההקלטות. לשמוע את וולברין אומר שוב "BUB" בקול המחוספס הזה, או את רוג קוראת לגמביט "שוגר" במבטא דרומי סקסי, זה מעיר את הקולטנים במוח ברמה אחרת לגמרי.
"אקס-מן 97'" היא ממתק נוסטלגי וכיפי, מתובל בחדשנות מרעננת ולא משתלטת. להבדיל ממוצרים בינוניים עד גרועים מבית היוצר שלהם, מארוול וקווין פייגי מוכיחים שעדיין יש להם יכולות להפיק תכנים איכותיים. זו פיסת תוכן מצוינת שלא נראה כמוה מזה יותר מדי זמן ביקום הטלוויזיוני הזה. רק בבקשה, עם המון סוכר מלמעלה - שלא יחרבנו לנו גם אותה. בתודה, ילדי הניינטיז.