אומר זאת כך: אני לא אחת שצורחת מול המסך. למעשה, שנים של טלוויזיה מכל הסוגים כל כך הקהו את מנעד התגובות שלי, עד שכל סאונד שנפלט ממני במהלך הצפייה אוטומטית מסמן את התוכן כיוצא דופן. ואם "צחקתי בקול" היא המחמאה הכי נחשקת לסדרה קומית, "השתנקתי" - בהיעדר תרגום הולם יותר למילה Gasp - הוא האפקט שכל סדרת פשע חולמת להשיג. אז "מנאייכ" יכולה להיות מאוד מרוצה מעצמה (אבל היא לא, וזה מה שטוב בה).
זה כמעט פשע שאין בטלוויזיה הישראלית לתולדותיה מספיק סדרות פשע איכותיות. אולי זו המחויבות ליקום הסינמטי של צה"ל והשב"כ שלא משאירה מקום לעלילות פחות נפוחות מדרמה לאומית-בטחונית-גורלית, ואף ש"מנאייכ" כן פוזלת יותר לכיוונים האלה בעונתה השנייה - גם את זה היא עושה בחספוס ריאליסטי שמסריח מסיגריות במקום מחשיבות עצמית. כשהמוטיבציה היא ביקורת פנימית-מערכתית חריפה, נגזרת צניעות גם על הקול הביקורתי. יוצר שמבין את זה הוא יוצר חכם, ורועי עידן ראוי לכל שבח מהבחינה הזאת.
בפשטות ובלי ספוילרים: הפרק הראשון של העונה השנייה נפתח בבום ונסגר בבום, מילולית ומטאפורית. העובדה שהסדרה ממשיכה בדיוק מהמקום בו עזבנו אותה בסוף העונה הראשונה - כחצי שנה אחרי ההתרחשויות, כשאיזי כבר פרש לעסקי הספנות וטל באה להפריע את שלוותו עם מציאת גופתו של רוסלן מנחמוב - משרתת היטב את התחושה ש"מנאייכ" נותרת אחידה ברמתה, ומחדדת את ההבנה שמדובר ברמה גבוהה.
זה מתבטא בצילום ובימוי שמצליח להיות מאופק ועוצמתי בו זמנית, ולשמר את הדריכות והתחושה שמשהו אפל ומסוכן רוחש כל הזמן מתחת לפני השטח. זה מתבטא בהברקות ליהוק מעולות (החל מד"ר חן קוגל, מנהל המכון לרפואה משפטית שמופיע לרגע כפתולוג, דרך דיאנה גולבי כדמות מסקרנת למדי ועד סאבלימינל ושלום אסייג שעדיין קשה להתגבר על כמה גאוני היה להביא אותם לתפקידים האלה). יותר מכל, זה מתבטא בכתיבה שמצליחה להוציא את המיטב מכל המרכיבים האלה ומכל חברי הקאסט. לירז חממי המעולה רק משתפרת, וכך גם עמוס תמם בתפקיד חייו; שחקנים ותיקים כמו ששי סמוכה ואייל רוזלס זורחים באותנטיות, ואסייג פורץ ביעילותו העגומה את גבולות הקלישאה של השוטר הפורש הנקרא שוב לדגל.
ובעיקר, הרגע שגרם לי ויגרום לכם להשתנק מול המסך מוכיח ש"מנאייכ" היא סדרה אמיצה. לכל צופה מושכל ברור מה צריך לקרות כדי לקדם את העלילה, אבל ההבנה הזאת מלווה בספקנות והנחה ש"הם לא ילכו לשם". ובכן, הם הולכים לשם.
החשש מתעורר מול מהלך אמיץ אחר שהסדרה קופצת ראש לתוכו, ועלול להתברר כצד המטופש והיומרני של האומץ: את העלילה מניעה חקירה פלילית של ראש הממשלה המכהן, על כל סבך האינטרסים המושחתים שכרוך בה, כולל לא מעט אזכורים של דרישות וצרחות מכיוון "הגברת".
אפשר אמנם לסמוך על רועי עידן שיציג את הגרסה המורכבת והאמביוולנטית של התרחיש הבדיוני לחלוטין הזה, אבל הפלרטוט הצמוד עם הכותרות עשוי להפוך לריקוד מסוכן שיגרום ל"מנאייכ" למעוד. כאמור, כוחה בריאליזם המלוכלך שלה, והיא חכמה מספיק כדי שלא תצטרך להיתלות בעולם שבחוץ כדי לשמר אותו.
עד שיתברר איך זה עובד לה, אפשר וצריך להגיד: כמו בעונתה הראשונה, כרגע גם בשנייה (ובתקווה גם בשלישית, שכבר נמצאת בעבודה) - "מנאייכ" היא אחד התוצרים המרעננים והמעניינים ביותר שנראו על המסך המקומי, ואיזה כיף שיש סדרה שאינה ריאליטי לחכות עכשיו בנשימה עצורה לפרק השבועי שלה.