ברמת המיתוג בפני הצופים, יש משהו קצת מטעה ב"טאבו", סדרת הדוקו-קומדיה החדשה של חנוך דאום שעלתה אמש בכאן 11. התוכנית, המבוססת על פורמט בלגי בעל אותו השם, מתוארת כחופשה משותפת של דאום עם ארבעה אנשים המשתייכים לקבוצת שוליים כלשהי. שמנים, חולים סופניים, אלמנים, יוצאי אתיופיה, בעלי לקויות ראייה, נכים: כל מה שלא מקובל לדבר עליו בקול רם, ולרוב גם לא לצחוק עליו. על פניו חומר מצוין לדיון עומק על גבולות הקומדיה, אם אלה בכלל קיימים, דרך שיחות עם האנשים שאמורים להכריע מתי הגבול נחצה. רק שבמבחן התוצאה, דווקא החלקים המצחיקים - ובהחלט יש כאלה - מאפילים על העיקר.
בהיבט הזה, דאום כלל לא מרגיש כמו דג מחוץ למים. גם ב"יס מן", דוקו-ריאליטי אחר בהובלתו, הוא יודע להוכיח את עצמו כאיש שיחה ואדם סקרן שיכול להסתדר בלי מכסה של דאחקות פר דקה. וב"טאבו", כשהנושאים כואבים ורגישים בהרבה מחייהם האישיים של מלך זילברשלג או רותי ברודו, יכולות החזקת השיחות שלו לא נופלות מאלה של רפי רשף או רוני קובן. לאורך החופשה עם ארבעת הפרטנרים, במהלך שלל דיונים פרטניים וקבוצתיים על סוגיות שכמעט ולא נוגעים בהם, דאום מקפיד להיות קשוב, סבלני ומעודן. את ההיפר-אקטיביות שמזוהה איתו הוא שומר למופע הסטנדאפ שלו, שקטעים מתוכו משולבים בכל תוכנית, ובו רצף בדיחות על נושא השעה. לא כולן מצחיקות במיוחד, אבל המקוריות שבהן יכולות להוציא אפילו מהצופה בבית השתנקות קלה. כל זה נעשה בזמן שארבעת הפרטנרים נמצאים בקהל, מהלך שאמור לאשרר את ההגינות של דאום, שבבירור לא בא לעשות סיבוב ציני על הטרגדיה של אף אחד.
אבל למרות הנוכחות של דאום והיומרה להבין על מה מותר ואסור לצחוק (נושא שנידון בינו לבין המשתתפים רק בקצוות של כל תוכנית), החוזקה האמיתית של "טאבו" היא בחומר האנושי שמרכיב אותה, ובסיפורים הטרגיים, המורכבים ומעוררי ההשראה שהיא מביאה למסך. בפרק השמנים, זה שנבחר לפתוח את הסדרה, הלב נשבר מול מולי שמספר בדמעות על החרם שעבר כילד, והמחשבה מאותגרת כשדאום מנסה להבין למה כולם מדמיינים את דמויות התנ"ך כאנשים רזים - או כשהחבורה מסבירה את העיוות מאחורי המחשבה לפיה שני שמנים בהכרח יימשכו באופן הדדי. המשתתפים של "טאבו" לא מתיימרים להסוות את הצלקות שמסתתרות להם מתחת לציניות, וכשהם מדברים בפתיחות על העבר והעתיד הם יוצרים טלוויזיה נשגבת. קצת כמו גרסת הפרימיום של "סליחה על השאלה".
המישמש הזה, בין בחירה באופטימיות לבין עדויות ממקור ראשון על הרגעים הכי אכזריים של החיים - פרק האלמנים, שישודר בהמשך העונה, לא ישאיר עיניים יבשות - מרכיב תוכנית לא אחידה בטון שלה, וגם לא ברמתה. ברגעיה המרוממים ביותר, כמו במקרה של התובנה על כך ששמנים נהנים מהחיים כי "הם אף פעם לא רעבים", הצפייה ב"טאבו" היא מקרה קלאסי של הגיע לחזק ויצא מחוזק. לא בטוח שבתור תוכנית על שבירת מוסכמות "טאבו" תשמח לשמוע שהיא בשיאה דווקא כשהיא נשארת בתוך התבנית המוכרת, אבל בואו, יש מצבים קצת יותר מתסכלים מהמצב שלה.