למרות שבשנים האחרונות נדמה שבנטפליקס מעדיפים כמות על פני איכות ויורים לכל הכיוונים מבחינת הפקות המקור שלהם, "מי מתגורר בית היל" שעלתה לשידור לפני שנתיים הייתה אחת ההפתעות החיוביות ביותר שזכינו להן מספקית התוכן - סדרת אימה שמצליחה לפרוץ את מגבלות הז'אנר ולפנות גם לקהל שפחות אוהב לפחד. זה קרה בזכות רמת ההפקה הגבוהה שלה והכתיבה המעולה, שערבבה בין אימה לדרמה משפחתית.
עם כל כך הרבה שבחים על העונה הראשונה, לעונה החדשה/ הסדרה החדשה, "מי מתגורר באחוזת בליי", היו נעליים גדולות למלא, אז בואו נגמור עם ההשוואה הבלתי נמנעת כבר עכשיו: "אחוזת בליי" אולי מעט פחות מוצלחת מ"בית היל", אבל יש בה את אותם המרכיבים שהפכו את "בית היל" לכל כך מוצלחת.
הפעם העלילה מתרחשת בשנת 1987 ועוקבת אחר מורה אמריקאית צעירה שמתחילה לעבוד כאומנת לשני יתומים בריטיים באחוזת בליי ומתמודדת גם היא עם אובדן משל עצמה. כמו בית היל, גם הפעם הבית רחב הידיים משמש קרקע פורייה למטאפורות ולוכד בתוכו את כל מי שנקלע אליו יחד עם הסודות והשקרים שלהם ורוחות מהעבר. השימוש באימה כמטאפורה הוא בוודאי לא חדש, אבל "אחוזת בליי" היא דוגמה מעולה לאיך עושים את זה נכון - מתבססים על כמה שיותר מציאות.
מה זה אומר? שגם אם "אחוזת בליי" מכילה רגעים על טבעיים ורוחות רפאים וגם כשהיא משחקת בתודעה של הגיבורים שלה כמו פלסטלינה, כל המרכיבים הפנטסטיים שבה מעוגנים בזוועות ריאליסטיות לגמרי. מה שהכי מפחיד את הדמויות הוא לא המתים שרודפים אותם, אלא הזכרונות של המוות שהתרחש וסכנת המוות שלהם עצמם. דרך הפחד מהמוות הם מגלים, וממש סליחה על הקלישאה - שהם בעצם מפחדים מהחיים. וגרוע מכך - שהם מפחדים מהם בצדק. כל מה שהם יכולים לעשות כדי להתמודד עם הפחד הזה הוא להישען אחד על השנייה, וכך שתי העונות של "מי מתגורר" מצליחות לייצר דרמה אנושית שהיא גם מרגשת ונוגעת, ולא רק מפחידה, כשהפחד והנחמה שזורים אחד בשנייה בלית ברירה.
שווה לדעת ש"אחוזת בליי" (שוב, ממש כמו "בית היל") היא לא סדרה אידיאלית לבינג'. אמנם היא מותחת ואפשר בקלות להיבלע אל תוך הקצב הקריפי שלה והאסתטיקה הטוטאלית, אבל בשביל הבריאות הנפשית - עדיף שלא. למרות שהיא מספרת אגדת אימה, הכאב והאובדן שבה הם לגמרי אמיתיים, וקשה לצלוח אותה בלי לקחת איזו נשימה באמצע לאסקפיזם שטחי. אולי עם איזה פרק של "אמילי בפריז".