מי שהספיקו לצפות בסוף השבוע בפרק הראשון של סדרת הדרמה החדשה מבית אפל TV פלוס על משבר האקלים, "אקסטרפולציות" ("Extrapolations"), לא היו יכולים שלא להגניב חיוך אופטימי דווקא אל מול כל הדיסטופיה האפלה שממתינה לנו מעבר לפינה. השנה היא 2037, ועידת האקלים הבינלאומית נערכת בלא אחרת מאשר תל אביב, שם נציגי מדינות העולם מגיעים לטכס עצה אל מול שריפות הענק שמכות בעולם, מקורות מי השתייה שאוזלים וגובה פני הים שעולה יחד עם הטמפרטורות - כאשר סביב השולחן יושבים להם בין היתר שגריר אלג'יריה ושגרירת פלסטין, שחיה בשלום לצד ישראל. אז כן, עד שהמזרח התיכון שלנו סוף-סוף מוצא את דרך השלום המיוחלת, העולם עומד להיחרב. ואם זה לא היה טרגי אפשר היה למצוא בכך רגע של נחת.
"אקסטרפולציות" היא מגה-סדרה הן ברמת ההפקה, הקאסט והיומרה שלה (ותכף על כל זה), אפילו שבאפל ממשיכים במסורת שוברת השיניים של בחירת שמות בלתי קליטים בעליל לסדרות שלהן. אֶקְסְטְרָפּוֹלַצְיָה, כך מורפיקס, הוא חִיּוּץ, אומדן ערכו של משתנה מחוץ לתחום הערכים שבו הוא נתון. שזה במילים קצת יותר פשוטות, סדרה על כך שכדור הארץ שלנו מתחרפן ויוצא לגמרי מאיזון, כשאנחנו הצפרדעים בסיר שאוטוטו גולש. אנחנו אולי חושבים שזו בעיה לדורות הבאים, שלא תשפיע בימי חיינו. אולי משוכנעים שזו איזו בעיה אקזוטית של דובי קוטב או של כל מיני איים אזוטריים בלב האוקיינוס. אולי אנחנו סומכים על הטכנולוגיה, שכמו שהכניסה את העולם לבוץ הזה, גם תוציא אותו משם, ואולי אנחנו פשוט כל כך מפחדים שאנחנו לא מסוגלים להבין את גודל האירוע ומפעילים את מנגנון ההגנה האנושי הכי נגיש לנו: הדחקה.
יוצר הסדרה, סקוט ז. ברנס, רוצה שנפסיק להדחיק - ולשם כך הוא לוקח את "אקסטרפולציות" אל מקום שסרטי אסונות גרנדיוזיים לא מרבים ללכת אליו, והוא אל המקום המאוד אישי של איך כל הכאוס הולך להשפיע עלינו. לא רק על האנושות, ברמת המאקרו, שאנחנו לא באמת מסוגלים לקלוט, אלא על האנושי. פיזית כמובן, בריאותית, אבל לא פחות חשוב מכך גם רגשית, מחשבתית. וזו נקודת מבט מרתקת שברנס לוקח אליה את מרכז הכובד של הסדרה - שמונה פרקים שנעים על פני העשורים הקרובים, כשכל פרק מתמקד בשנה אחרת על ציר הזמן. עם השנים העולם הופך למקום מייסר יותר למחייה, זה מובן מאליו, אבל ברנס לא מסתפק בקושי הקיומי הפיזי, ודרך הסיפורים האישיים, ועם המון ניואנסים שיודעים לטלטל, מעלה שאלות וספקות קיומיים שאנחנו לא באמת חושבים עליהם בין הפלסטיק לחשבונות הפחמן.
שאלות פילוסופיות על משמעות הקיום - וגם על אמונה. למשל, רב (והיהדות מקבלת מקום מפתח בסדרה) שאמונתו עומדת למבחן כאשר צעירה מגיעה ללמוד אצלו לבת המצווה, שהרי אם יש אלוהים, למה הוא לא מתקן את העולם שהוא ברא? או למשל שאלות על הטבע ועל האחריות של בני האדם גם כלפי בעלי החיים שנכחדים והולכים להם במשמרת שלנו, ולוקחים יחד איתם עוד פיסה ועוד פיסה של אנושיות גם מאיתנו. זיכרונות, תחושות, מגע.
ברנס קושר את הכדור לאנושות במובן שאין לאחד קיום בלי האחר. דרך האישי הוא לוקח את הצופים שלו למסע שתכליתו הוא השינוי המואץ שיעבור המין האנושי בפרק זמן קצר באופן מסחרר, כאשר כמה משמונת הפרקים בסדרה יכולים גם היו להיכתב במסגרת סדרת דיסטופיה מצוינת אחרת, "מראה שחורה". בני האדם הופכים כה תלויים בטכנולוגיה על מנת לשרוד בכוכב לכת זר ועוין להם, שהם הלכה למעשה הופכים למשהו שהוא חייזרי, סינגולרי עם הטכנולוגיה שמשאירה אותם בחיים, אבל איזה חיים אלה?
עד כמה מדובר בחזון אפוקליפטי מוגזם או בקריאה השכמה ריאליסטית שמזמנים לנו הקלפים? די לומר שסקוט ז. ברנס הוא יוצר שכבר "פגע" פעם אחת בגדול עם סרט נבואי: "התפשטות" ("Contagion") בבימויו של סטיבן סודרברג, שתיאר את העולם תחת מגפה עשור לפני פרוץ הקורונה. ברנס וסודרברג שיתפו פעולה לאחרונה גם בסרט "המכבסה", שחזר אל פרשת מסמכי פנמה, בכיכובה של מריל סטריפ. אותה סטריפ (שגם שיחקה בסרט האסונות "אל תסתכלו למעלה" של אדם מקיי) הייתה הראשונה שברנס פנה אליה, ומכאן התגבש לו קאסט עתיר כוכבים.
כן, כולם רוצים להיות מזוהים עם הצד הנכון של ההיסטוריה, לא רק דיקפריו, והם לא מחמיצים את ההזדמנות. זה מתחיל כאמור מסטריפ, שאין גושפנקת איכות משמעותית ממנה, ועובר אל קיט הרינגטון - הלא הוא ג'ון סנואו מ"משחקי הכס" - שמקבל על עצמו כאן את תפקיד הארכי-נבל הקפיטליסטי האולטימטיבי ושווה להגיע עמו עד הפרק האחרון. זה ממשיך עם צמד "האמריקאים" מת'יו ריס וקרי ראסל, הפעם לא ביחד, והלאה לנבחרת אחת-אחד עם רשימה חלקית בהחלט: אדוארד נורטון, דיאן ליין, פורסט וויטאקר, הת'ר גרהאם, מריון קוטיאר, מוריי באטרלט, דיוויד שווימר, טובי מגווייר, ג'מה צ'אן, דויד דיגס מ"המילטון", סיינה מילר וטאהר רחים, שזכור מסרט הכלא הצרפתי המצוין "נביא", שמגלם שני תפקידים וסוחב על גבו את הפרק הטוב בסדרה (השישי).
לחובתה של "אקסטרופולציות" צריך לומר שיש פערים בין הפרקים - חלקם מעולים, חלקם פחות סוחפים - כמו גם נטייה להכביד לעיתים עם המסר הדידקטי במקום לסמוך על הצופה שהוא יבין וירגיש אותו. אבל כמכלול אין ספק שמדובר באחד הניסיונות היותר אינטליגנטיים לייצר אמירה מקורית, חדה וגם חודרת שריון ואדישות, לנושא שנדמה שנלכד לסחרור של סיסמאות חלולות, הפקרות מנהיגותית בינלאומית וחוסר יכולת להפנים את גודל השעה. זוהי אמנם סדרה תובענית לצפייה, ולא איזה בינג' כיפי שתבלעו בבת אחת, אבל "אקסטרפולציות" מתגמלת, מטלטלת ומעוררת מחשבה. וכן, גם חשובה.