אחרי שמשכו אותנו באף בעונה שעברה, העונה השמינית של "המתים המהלכים" נפתחה בקול תרועה רמה. המלחמה הגדולה נפתחה ואנחנו מקווים שהבאתם את מכנסי החרבון, כי אתם עומדים לחרבן במכנסיים. טוב, לא באמת. בכל זאת, זאת עדיין "המתים המהלכים", הסדרה שהפכה את הקוק טיזינג העלילתי לסוג של אמנות. מי שציפה לראות את ניגן מת או מובס כבר בפרק הראשון, כנראה שלא הבין באיזה סדרה הוא נמצא. אבל למרות שהפרק נעצר בעיצומו של הקרב המצופה, בלי שממש ברור מה בדיוק הולך שם, אין ספק שיוצרי הסדרה השכילו להעלות הילוך לאחר העונה השביעית המייגעת, וטוב שכך.
כל הדמויות האהובות (והשנואות) חזרו לחיינו נמרצות ורעננות: דריל סוף כל סוף התקלח אחרי שבע עונות, קרול עברה את תקופת ההתבודדות ומורגן חידד את המקל שלו והפך אותו לנשק הכי קטלני עלי אדמות. ריק הוא אותו ריק, עם הדרמטיות המוגזמת והשיער המיוזע, המלך יחזקאל ממשיך להיות בדיחה לא מצחיקה וניגן עדיין סובל מיציבה עקומה ועודף ביטחון עצמי. הזוגיות של ריק ומישון עדיין נראית כמו טעות מוזרה, וחוסר הכימיה שלהם בולט במיוחד כשרואים את הניצוצות שעפים בין קרול לדריל (ומורגן, ויחזקאל... איך קרול הפכה להיות הדמות הכי נחשקת בסדרה?). קארל עדיין לא מת, ואני לא הולך להקדיש לו יותר מזה, ג'יזס נשאר מתוק להפליא ושוב מנסים לשכנע אותנו שמגי האנמית היא מנהיגה מלידה. אבל יותר מכל, סיום הפרק הזכיר לנו את חווית הצפייה המתסכלת ב"המתים המהלכים". אחרי כל הציפייה חשבתם שתקבלו בסוף הפרק פתרון, השלמה או הסבר? אתם מוזמנים להמשיך לחכות.
למרות התסכול, הצופים שנשארו עם ריק וחבורתו במשך שבע עונות, חלקן איטיות להחריד, יקבלו בהבנה את הקליף הנגר בסיום הפרק. גם אם לא באנו על סיפוקנו, אפשר לשמוח שסוף כל סוף העימות המצופה עבר את שלב הדיבורים והגיע למעשים. הפרק עקב אחר מימוש תכנית התקיפה על מוצבי המושיעים, שככל הנראה ריק תכנן והכין במהלך הפגרה בין העונות. כיאה ל"המתים המהלכים", התוכנית אינה מסובכת מדי - הרבה נאומים, הרבה נשק ועדר של מהלכים שמנותב באופן אסטרטגי לכיוון המפקדה של ניגן. לאור ההתפתחויות המואצות והפשוטות למדי בפרק הראשון, עולה השאלה, האם לזה ציפינו כל העונה שעברה? נראה כי התכנית הזאת יכלה לצאת לפועל בכל רגע נתון, אבל שוב, בתור צופים שבויים, אנחנו יכולים לשמוח שלפחות דברים מתחילים לזוז.
מה עושים כשכל מה שיש להציג זה תכנית תקיפה פשוטה שעובדת בלי תקלות? התשובה של יוצרי הסדרה היא ללחוץ על המבע הקולנועי האמנותי - שוטים ארוכים של מקל סבא דומם, הצצה לעתיד שליו וחלומי, וערבוב זמנים לא ברור סביב עוד נאום דרמטי של ריק (אלא מה). הסדרה עדיין מעוררת עצבים בנטייה של כותביה לסבך או לפתור בעיות עם קיצורי דרך לא אמינים, במיוחד ההסתבכות חסרת הפשר של הכומר גבריאל, שנראה כי נעשתה רק כדי שיפגוש את ניגן ונוכל לשמוע את משפט מכנסי החרבון הניגני להפליא. אבל למרות הציניות, חייבים להודות שהיה משהו אפקטיבי בבנייה הדרמטית סביב נאום המלחמה של ריק. גם אם שמענו אותו כבר אלף פעם, הוא עדיין הצליח לעורר קצת צמרמורת של התרגשות, ולהחליק מעט את סיום הפרק הקטוע והמבלבל.
אז התכנית הולכת חלק, שום דבר לא מסתבך או מתפתח, ושוב קיבלנו בעיקר נאומים פומפוזיים, שוטים ארוכים מדי ומעט מאוד עלילה. התחושה היא שמגיע לנו יותר מזה, אבל יחד עם זאת, קשה היה שלא לקפץ במושב בהתלהבות עם שובה של הסדרה הותיקה. בימינו נדיר שסדרה מחזיקה בשיא כושרה במשך שמונה עונות, והתחושה של חזרה לעולם ולדמויות שאנחנו כל כך מכירים הייתה מנחמת בצורה מפתיעה ואפילו קצת מרגשת. הסדרה כבר לכדה אותנו, אנחנו מושקעים רגשית בגורל הדמויות, כל מה שהיוצרים צריכים לעשות עכשיו זה לא לחרב את זה באופן מוחלט ואנחנו נהיה מרוצים.
מה יהיה לנו בהמשך העונה? ככל הנראה עוד מאותו הדבר - הרבה הבטחות, חלקן אולי יקוימו, קצת לבטים מוסריים שטחיים (שלום לך קארל, אתה מוכן כבר למות בבקשה?), ניגן כנראה יפסיד מתישהו, ואם העתיד שהוצג בפרק מהווה אינדיקציה, הקרבות ישככו ונגיע למנוחה ולנחלה. כאמור, אם הגעתם עד לפה בסדרה, והצלחתם לשרוד את העונה שעברה, אתם לא צריכים את ההמלצה או הביקורת שלי. חייבים להודות באמת המרה, אנחנו צופים שבויים, לא בטוח שכל המסע שעברנו הולך להשתלם בסוף, אבל כבר אין לנו מה לעשות בנידון. כל שנותר כעת זה להמשיך לצפות עם קצת שנאה וקצת אהבה, ולקוות שהשובים שלנו יהיו רחמניים ולא יתעללו בנו יותר מדי.
TVbee בפייסבוק