בשבוע שעבר הלכה לעולמה, בגיל שש עונות, "סמוך על סול". מה שנראה בתחילה כפריקוול מענג המבוסס על דמות טלוויזיונית מוכרת ואהובה – ניסיון נטול יומרות אמנותיות לסחוט עוד כמה טיפות רייטינג ויוקרה מהמבחנות של "שובר שורות" – התגלה לא רק כיצירה טלוויזיונית נפלאה בפני עצמה, אלא ככזאת שמסתכלת לוולטר בווייט של העיניים.
היו בעבר ספין-אופים בודדים שהתעלו לרמת המקור ("פרייז'ר" ו"מסע בין כוכבים: הדור הבא" הם הבולטים שבהם), אבל "סמוך על סול" היא הראשונה שעשתה זאת בעידן הנוכחי, בשלהי תור הזהב של הטלוויזיה ובעיצומו של פיצוץ האוכלוסין שלה, שבו ספין-אופים הם בחירתם הכמעט-אינסטינקטיבית של האולפנים המחפשים תוכן עם מקדם הצלחה מוכח (בסוף השבוע נפוצו שמועות שהארי פוטר עומד להגיע לטלוויזיה; בסוף השבוע הבא יעלה באמזון הספין-אוף המדובר מכולם והסדרה היקרה אי פעם: "שר הטבעות: טבעות הכוח"). "סמוך על סול" הציבה רף גבוה לכל ספין-אוף שיבוא אחריה – והספין-אוף הראשון כבר כאן: "בית הדרקון", יורשת העצר הרשמית של "משחקי הכס", שמשודרת במקביל לארה"ב ב-yes ,HOT וסלקום tv.
וכמו כל יורש עצר, כך גם כל צעד של "בית הדרקון" ייבחן ביחס לשליטה שקדמה לה; במקרה דנן: הקיסרית הבלתי-מעורערת של הטלוויזיה, מנתצת טבלאות המדרוג, כובשת טקסי האמי והמלכה האחרונה של שיחות הברזייה. בשביל להתחרות ב"שובר שורות" הייתה צריכה "סמוך על סול" לייצר טלוויזיית-עילית; משימה קשה, אבל לא בלתי אפשרית ליוצרים מוכשרים. "בית הדרקון", לעומתה, צריכה להתחרות בתופעה תרבותית שלא הייתה כמותה. אפשר לומר, בהשאלה, שהיא צריכה להכניע דרקון.
כנהוג בשבע הממלכות, אף אחד לא חיכה למותה של "משחקי הכס" כדי להזניק מאבק ירושה המוני. עוד ב-2017, כשהמלכה הראתה סימנים ראשונים של דמנציה ואובדן היגיון, יצאו ממשרדי HBO חמישה כותבים עם הצעות מתקדמות לפריקוולים. חלקם נפלו בדרך, מתמודדים אחרים הצטרפו לקרב, ג'יין גולדמן ("קינגסמן") צילמה פיילוט עם נעמי ווטס בתקציב של 35 מיליון דולר (כמעט כמו חמישה פרקים בעונה הראשונה של "משחקי הכס"), אבל רק אחד שרד וחצה את קו הגמר: ראיין קונדל.
בטרם היות "בית הדרקון" לא היה לקונדל שום דבר מרשים לשלוף מתוך תיק העבודות הדק (הסרט "פרא" עם דוויין ג'ונסון והסדרה "קולוני", למשל); אבל היה לו קשר אישי עם ג'ורג' ר. ר. מרטין, יוצר "שיר של אש ושל קרח". ב-2012 צילם קונדל פיילוט בביתו של הסופר בסנטה פה, הזמין אותו לארוחת ערב וקנה את ליבו בזכות בקיאותו בסדרת הספרים. שש שנים מאוחר יותר בחר מרטין בקונדל לכתוב פיילוט לפריקוול שיתבסס על "אש ודם" – הספר שפרסם באותה שנה על תולדות בית טארגאריין (יצא לאור בעברית בהוצאת "אופוס"). על "בית הדרקון" חתומים קונדל ומרטין כיוצרים-שותפים, כשמיגל ספוצ'ניק – הבולט שבבימאי "משחקי הכס" (זוכה האמי עבור "קרב הממזרים") – משמש כשואוראנר לצד קונדל.
"בית הדרקון" מתרחשת כ-200 שנים לפני אירועי "משחקי הכס". בית טארגאריין, חמוש בכוח האש הכי לוהט בשטח, שולט ביבשת כמעט ללא מצרים. המלך ג'האריס, המכונה "המלך הזקן", מנהיג תקופה ארוכה של שקט ושגשוג. הסדרה נפתחת כשג'האריס הקשיש, שחושש ממלחמת אחים טארגאריינים לאחר מותו, מכנס את "המועצה הגדולה" (כל הלורדים של ווסטרוז) כדי לבחור את יורשו. בתום סדרת הצבעות מתישה בנוסח בחירות ישראליות יוצא עשן לבן: הלורדים מכתירים את נכדו של המלך, וייסריז הראשון (פאדי קונסידיין), על חשבון בת דודתו ראיניז (איב בסט), הצאצאית המבוגרת ביותר של ג'האריס – והדגש כאן הוא על הסיומת "-ית", שהופכת אותה לבלתי-כשירה למלוכה בווסטרוז הסקסיסטית של 101 לספירת הכובשים.
לאחר המבוא ההיסטורי הקצרצר מדלגת הסדרה לשנתו התשיעית של וייסריז על כס הברזל, 172 שנים לפני מותו של אאיריז טארגאריין השני ("המלך המטורף") והולדת בתו, דאינריז, מנתצת השלשלות וכיוצא בללו. "בית הדרקון" מדגישה בפתיחת הפרק הראשון את המשפט הזה בדיוק – "172 שנים לפני דאינריז טארגאריין" – ובכך מבהירה שהיא לא מנותקת מהקשר; היא כרוכה בהורתה הטלוויזיונית וחורשת את השדה שממנו תצמח דאני. אם תגביה עוף, זה משום שהיא ניצבת על כנפי דרקונים.
ניצני המהפכה הפמיניסטית
אבל נדמה שהנוכחות של דאינריז ב"בית הדרקון" מופיעה לא רק במשפט הפתיחה, אלא שהיא גם מתועלת בדמותה של אחת מהגיבורות המרכזיות בסדרה – הנסיכה ראינירה, בתו של וייסריז. המפגש הראשון עם ראינירה הוא כמעט דז'ה-וו לדאינריז: נערה (ראינירה בת 14, דאני בת 13 בספרים וכבת 16-17 בסדרה) במעיל שחור עם צמה קלועה בשיער בלונד-פלטינה מלטפת דרקון (ואני יכול להישבע שאחד מהסייסים דלילי השיער הוא אב קדמון של ג'ורה מורמונט). כמו דאני (ומהר ממנה), ראינירה הופכת לצאצאית הבכירה לבית טארגאריין וליורשת העצר עם מות אחיה. כמו דאני, יש כמה גברים (ונשים) שמבקשים לחסום את דרכה אל הכס.
קורא התגר הבולט בתחילת הסדרה הוא הנסיך דאימון (מאט סמית' – ד"ר הו ה-11 והנסיך פיליפ ב"הכתר"), אחיו הצעיר והיהיר של וייסריז שנראה כמו רוקסטאר לגולאס, ומי שמסתמן כאחד מאותם גיבורים חדי לשון, מרושעים ומהנים ש"משחקי הכס" הצטיינה בהם ("שמעתי שאבא שלך עורך טורניר לכבודי", הוא אומר לראינירה. "הטורניר הוא לכבוד יורש העצר", היא מתקנת, והוא משיב: "בדיוק כמו שאמרתי"). דאימון מעורר את חמת המלך ומגורש ממעלה מלך, מה שמבטיח את התנהלותו מכאן ואילך כאויב מר וחסר מעצורים. עוד לוטשים עיניים לכתר: אוטו הייטאואר (ריס איוואנס שייזכר לנצח בזכות "נוטינג היל"), לורד חכם ומתוחכם ואויבו המושבע של דאימון, ימין המלך שמבקש להעמיק את אחיזתו בימין המלך בעזרת בתו אליסנט (אמילי קארי כצעירה, אוליביה קוק מ"מלון בייטס" כמבוגרת); וקורליס "נחש הים" ולאריון (סטיב טוסן), איל ספינות, ימאי מהולל ובעלה של ראיניז – "המלכה שלא הייתה" בפי ההמון, אבל אולי זו שעוד תהיה.
כנגד אלו ואחרים מבקשת ראינירה הצעירה לחולל את התקדים שיסלול בעוד 200 שנה את דרכה הטבעית של דאינריז למעלה מלך: להפוך למלכה הראשונה בתולדות הממלכה. כדי להעכיר את האופטימיות ניצבת בזווית עינה הדודה ראיניז למודת הניסיון והאכזבה. "גברים יעדיפו להעלות את הממלכה באש מאשר לראות אישה מטפסת לכס הברזל", היא אומרת לאחייניתה בפרק השני ("הוא יצפה בממלכה הזו עולה באש אם יוכל למלוך על האפר", אמר ואריז על ליטלפינגר ב"משחקי הכס"). "לידה היא שדה הקרב שלנו", אומרת אימה של ראינירה לנסיכה האמביציוזית, רגע לפני שתיפול באותו שדה קרב; תוקרב, למעשה, על ידי הגבר ששלח אותה לשם כדי להביא לו את הגביע הקדוש: יורש זכר. זהו הציר המרכזי שסביבו ירקדו הדרקונים של "בית הדרקון": ניצני המהפכה הפמיניסטית של ווסטרוז ששורשיהם טבולים בדם ואש.
זה עשוי להסביר, במידה רבה, מדוע "בית הדרקון" קרצה ל-HBO יותר ממתחרותיה לירושה: "משחקי הכס" זכתה, בעיקר בתחילת דרכה, לקיתונות של ביקורת על הייצוגים הנשיים בה – מתפקידן של הגיבורות ועד העירום הפרונטלי. לא תמיד הייתה הביקורת מוצדקת (הנשים של "משחקי הכס" – מסאנסה ועד סרסיי – הוכיחו שוב ושוב שהן הדמויות החזקות והמעניינות בסדרה), אבל היא הדהדה והופנמה. לא רק ש"בית הדרקון" נזהרת, כך נראה, משימוש סיטוני בעירום נשי ובאלימות מינית (אם כי איננה מקמצת כלל בסקס ובאלימות, ומהיכרותנו עם המסורת הטארגאריינית אפשר לצפות גם לגילוי עריות); אחת מהתמות המרכזיות שלה עוסקת במישרין במאבק נשי בן-ימינו: הקץ לפטריארכיה.
בני ריינה של שבע הממלכות
על אלמנט משחקי-כסי אחד ברור שאין ל"בית הדרקון" כל כוונה לוותר: דרקונים. להפך; היא רק רוצה להגביר את האש. "משחקי הכס" מתחה עשרה פרקים באורך מלא לפני שנופפה בדרקון הראשון שלה וחמש עונות לפני שחשפה אותם בגודל "טבעי"; "בית הדרקון" לא ממתינה אפילו שתי דקות. יש לה 17 דרקונים, והיא לא מהססת להשתמש בהם.
דרקונים, כפי שכבר יודע כל צופה "משחקי הכס", הם כיף גדול. הם מבטיחים מטסים מרהיבים, סצנות אקשן ספקטקולריות ומגוון של מתכונים לצליית בשר אדם. ריבוי המעופפים של "בית הדרקון" מאפשר גם קרבות אוויר-אוויר ש"משחקי הכס" הצליחה לגרד בקושי (וגם זה רק אחרי שהפכה את ויסריון לזומבי). אבל אינפלציית הדרקונים, נוכחותם האגרסיבית למן הרגע הראשון ותפקידם הצפוי בעלילה – לצד העובדה שכבר התרגלנו לראות דרקונים בשמי הטלוויזיה – עשויים להתגלות דווקא כאבן הנגף של הסדרה.
"משחקי הכס" – אם מתוך בחירה אמנותית ואם בשל מגבלות התקציב בעונתה הראשונה ("בית הדרקון" יקרה ממנה פי שלושה ויותר) – בישלה את ביצי הדרקונים על אש נמוכה במשך זמן ארוך. זה איפשר לה לפתח את הדמויות ואת הקשרים הסבוכים והיצריים ביניהן, שהיו נקודת החוזק של הסדרה – הרבה יותר מהדרקונים, המהלכים הלבנים, הענקים ושאר יצירי ה-CGI. כשהדרקונים של דאני פרשו כנפיים והפכו למפלצות מסוכנות ומהפנטות, הדמויות האנושיות המרתקות כבר הספיקו לקשור אליהן את הצופים. למעשה, זה בדיוק מה שהציל את "משחקי הכס" מאובדן אמון מוחלט למן הרגע שבו הלכה והתמכרה לאפקטים ולספקטקל. "בית הדרקון", לעומת זאת, עלולה להתמכר לדרקונים בשלב מוקדם מאוד. "בלי הדרקונים אנחנו כמו כולם", אומרת ראינירה לווייסריז, שמהנהן: "הרעיון שאנחנו שולטים בדרקונים הוא אשליה". "בית הדרקון" צריכה להוכיח שאיננה טארגאריינית; שהיא זו ששולטת בדרקונים ולא הם ששולטים בה.
הסכנה של "בית הדרקון" גדולה אף יותר משום שנראה כי אין לה בינתיים את כוח האדם הדרוש ולא את קנה המידה האפי כדי להתמודד עם הסטנדרט של "משחקי הכס". מטבע הסיפור, שמתמקד בבית טארגאריין, העולם שלה (לעת עתה) מוגבל גיאוגרפית ונע בעיקר בין מעלה מלך, דרגונסטון, הארנהאל ואיי הסטפסטונס. אבל מה שמדאיג יותר הוא המגוון האנושי (לעומת המגוון שמפגינה הסדרה בליהוק, כלקח נוסף מקודמתה). בפרק הראשון של "משחקי הכס", לשם השוואה, כבר הכרנו את נד, קטלין, סאנסה, אריה, רוב, ג'ון סנואו, טיריון, ג'יימי, סרסיי, ג'ופרי, דאינריז, וייסריז, ג'ורה, ת'יאון גרייג'וי, רוברט באראת'יאון, ח'אל דרוגו, סנדור קלגיין והודור. מול מצבור הגלקטיקוס הזה נראה ההרכב הפותח של "בית הדרקון" כמו בני ריינה של שבע הממלכות. אפשר לשאוב עידוד רק מכך שעל הקווים עדיין ניצב גר"ר מרטין שאמור לסמן את הנתיב; אובדנו כרפרנס בעונות האחרונות של "משחקי הכס" התגלה כפטאלי.
בין משפחת טארגאריין למשפחת רוי
אבל הרפרנס החשוב באמת של "בית הדרקון" נמצא במסדרונות HBO, שם רצה זה שלוש עונות הסדרה הטובה בטלוויזיה: "יורשים". מאבק הירושה המשפחתי של הטארגאריינים צריך לשאוב פחות ממלחמת הבתים של "משחקי הכס" ויותר מהקרבות הפנימיים המכוערים, העסיסיים והמבריקים של קונגלומרט ווייסטאר רויקו. בינתיים, על סמך צפייה בפרקיה הראשונים, "בית הדרקון" נראית רחוקה מ"יורשים" כמו הסטפסטונס מההמפטונס.
"בית הדרקון" תספק בעונה הקרובה, לכל הפחות, בידור כהלכתו. יש לה את רוב המרכיבים שסייעו ל"משחקי הכס" לעשות זאת: עולם פנטסטי עשיר ומפותח, יוצר אגדי ואולפנים שמבטיחים חופש אומנותי, וגם תקציבי עתק ותוספת אש של צי דרקונים. התמה הפמיניסטית שהיא מציגה יכולה לקרוץ לצופות ולצופים, וגם האקטואליה – רוחות המלחמה הקרה, מאבק נגד נשק להשמדה המונית, נבואות פורענות על מלחמת אזרחים – עשויה לשחק לטובתה. זה כנראה יהפוך אותה לאחת הסדרות הפופולריות של השנה, ואולי גם יהפוך אותה למנצחת בקרב הפנטזיות מול "טבעות הכוח"; אבל זה לא יספיק כדי להוציא אותה מצל הדרקון האימתני של "משחקי הכס", ואפילו לא כדי להפוך אותה לסדרה מצוינת כשלעצמה. לשם כך היא צריכה לחזור לשולחן השרטוטים, להרחיב את היריעה, להעמיק את הדמויות ולפתח את העלילות – ואם צריך, גם לצנן קצת את הדרקונים. בינתיים נראה ש"בית הדרקון" – על המיתולוגיה המפוארת, בית היוצר הנחשב ותקציבי העתק – מוכיחה את נבואת המלך ג'הריס: "הדבר היחיד שיכול לקרוע את בית הדרקון לגזרים זה הוא עצמו".