סלינה גומז שייכת לזן מאוד מסוים של סלבריטאים. היא התפרסמה בגיל צעיר, מה שאומר שהיא הרוויחה קהל נאמן שהתבגר איתה והולך אחריה באש ובמים, אבל מערכת היחסים שלה עם התקשורת והרשתות החברתיות אמביוולנטית. אם בצד אחד של ספקטרום החשיפה האישית נמצאות הקרדשיאנס, שמכניסות את העולם לבית שלהן ולפעמים אפילו למיטה, ובצד השני נמצאת ביונסה שאנחנו לא יודעים פרטים על חייה אלא אם הם מופיעים בשירים שלה, גומז שייכת לז'אנר שמזגזג בין שני הקצוות האלה.
נדמה לנו שאנחנו מכירים אותה היטב, כי היא מפורסמת מגיל צעיר, אבל גומז למעשה החלה לחשוף פרטים אישיים מחייה רק בשנים האחרונות - וגם את זה היא עושה בסלקטיביות. על הזוגיות והפרידה (שלא לומר פרידות) מג'סטין ביבר היא בקושי מדברת, אבל כשזה נוגע לבריאות הפיזית והנפשית שלה, היא החליטה לא להסתיר כלום.
לכן, אם אתם ניגשים לצפות בסרט הדוקו שלה "סלינה גומז: המוח שלי ואני" ("Selena Gomez: My Mind & Me", שעלה בסוף השבוע האחרון באפל TV פלוס) כמעריצים או סתם אנשים מאוד מעודכנים בפופ קלצ'ר, יכול להיות שהוא לא יחדש לכם יותר מדי. גומז חושפת בו את ההתמודדות הכפולה שלה עם מחלת הזאבת (שבעקבותיה גם עברה השתלת כליה) והאבחון שלה כדו-קוטבית לפני כמה שנים, לאחר שקטעה סיבוב הופעות בעקבות אפיזודה של דיכאון חמור.
יוצר הסרט הוא אלק קשישיאן, שביים את "במיטה עם מדונה" (סרט הדוקו המצליח ביותר בקופות בזמן צאתו, עד ש"באולינג לקולומביין" עקף אותו כ-11 שנים לאחר מכן), והוא נראה כמו רוב סרטי הדוקו שמלווים מוזיקאים מאחורי הקלעים - דיונים מייגעים עם מנהלים וסוכנים, מונטאז' ראיונות עם שאלות שנעות בין עמוקות למגוחכות, השכמות מוקדמות לאיפור ולו"ז אינטנסיבי שבקושי מאפשר לנשום.
בתוך כל הקלחת הזאת נמצאת גומז, שחושפת כאן לא מעט רגעים קשים ונוגעים ללב, תוך שהיא גם מטיילת בין שכונת ילדותה למסע הומניטרי בקניה. אפרופו הנסיעה שלה לקניה - אמנם מדובר באחד החלקים המקסימים של הסרט, שנותן לגומז אפשרות לאינטראקציה עם נערות שלא מתעלפות אוטומטית מהנוכחות שלה ונותנות לה פרספקטיבה חדשה על החיים, אבל כדאי לשים לב שהיא עושה את זה עם הארגון We ולבדוק את הפודקאסט "The White Saviors" שחושף את האמת המרתקת מאחוריו.
אבל חזרה לגומז. הצפייה ב"המוח שלי ואני" קשה לעיתים, ולאו דווקא בגלל הדיכאון שהזמרת שרויה בו במהלך רובו. עם כל החיבה לסלינה (ובאמת שיש הרבה ממנה, בטח בגלגול הקריירה הנוכחי שלה עם "רק רוצחים בבניין" והחברות המפתיעה עם היילי ביבר), קשה שלא לראות אותה ברגעים מסוימים בסרט כמיליונרית פריבילגית שמתבכיינת על מעמד שאנשים אחרים היו שמחים להיות בו. אבל אלה אולי הרגעים האפקטיביים ביותר.
הסרט עצמו לא מעניק לצופים הרבה אתגרים, הטון שלו מנומנם והעריכה שלו מונוטונית, אבל השלבים שבהם קשה לחבב את גומז הם בדיוק אלה שיכולים לשמש כאתגר לבחון את האופן שבו אנחנו מסתכלים על התמודדויות נפש. גם מי שחווה דיכאון, חרדה או כל תסמין נפשי קשה אחר לא באמת יכול להיכנס למוחו של אדם אחר שחווה את אותם הקשיים - ומהמקום הזה, הסרט יכול לעורר אמפתיה דווקא בגלל שהוא חושף את ההתנהגות של גומז ברגעיה הקשים, שלא בהכרח משקפים את מי שהיא כאדם. יחד עם זאת, ולמרות הטייטל המבטיח של הסרט, הוא לא באמת חודר עמוק מספיק לנפש שלה, לא נוגע בכלל בחלקים של דו-קוטביות שאינם דיכאון, ומרגיש כמו הזדמנות מפוספסת לצלול להפרעה עצמה, וגם למוחה של סלינה.