לפני ארבע שנים פרסמתי כאן כתבה שסקרה את השמועות והרחשים סביב מפיק העל דן שניידר, שיצר כמה מסדרות הנוער המצליחות ביותר של ערוץ ניקלודיאון וגילה כמה מהכוכבים הגדולים ביותר שיצאו ממנו. השמועות הגיעו בעיקר מגולשים ששמו לב, בצפייה חוזרת, לכמות המדאיגה של רמיזות מיניות בוטות סביב השחקנים והשחקניות הצעירים שהופיעו בסדרות, כשהרבה מהן התמקדו בכפות הרגליים שלהם. הספקולציות בנושא המשיכו להתפשט כשעדויות אנונימיות התחילו להסתובב בפורומים ואתרים שנמצאים הרחק מהמיינסטרים, אבל בגלל שהוא לא הורשע באף עבירה פלילית - התקשורת האמריקאית תמיד נשארה זהירה סביב הנושא, ולא פרסמה שום בדיקה קונקרטית סביב העניין. עד עכשיו.
בחודש שעבר עלו מעבר לים ארבעת פרקי הסדרה התיעודית: "שקט על הסט: הצד האפל של סדרות ילדים" ("Quiet on Set: The Dark Side of Kids TV"), שזמינה מעתה גם למנויי ספריית דיסקברי+ ב-yes - בנוסף לפרק בונוס, חמישי, ששודר השבוע בארה"ב. הסדרה מביאה בפעם הראשונה עדויות ממקור ראשון על האווירה הרעילה בצילומי הסדרות של שניידר, ומתעסקת גם במספר המדאיג של עברייני מין שעבדו בניקלודיאון באותן שנים, והורשעו על עבירות שביצעו ממש שם. שנים שבהן נתנו בהם אמון מלא להסתובב במשך ימים ארוכים ליד ילדים, ללא השגחה.
בתור אדם שחי ונושם תוכן מסוג "הצד האפל של סדרות ילדים", היה קשה להתעלם מההייפ בכל העולם (והטיקטוק) סביב הסדרה הזו. הנחתי שיהיו שם הרבה דברים שכבר ידעתי, בתור מי שנהיה קצת אובססיבי לכל הסיפור הזה, אבל שמחתי שסוף סוף כל הטינופת שבמשך שנים הוסתרה מתוך חשש לתביעות ענק מניקלודיאון - או שניידר עצמו - תצא לאור. התיישבתי על הספה, פתחתי את הפופקורן והתחלתי לצפות. ככל שהתקדמתי בצפייה, התהפכה לי הבטן. אני מזהיר אתכם כבר עכשיו: זו לא סדרה לאכול מולה פופקורן.
מאחר שמדובר בראש ובראשונה בסדרת טלוויזיה, כדאי לציין ש"שקט על הסט" עשויה מצוין מכל הבחינות. אין כאן מריחה של הזמן, והיא לא נופלת לתסמונת ה"זה היה צריך להיות סרט". ארבעת הפרקים מרתקים לכל אורכם, וברובם הגדול הם לא נכנסים למקומות צהובים מדי - אלא מציפים באופן מאוד רגיש את עדויות הנפגעים. וכן, הסדרה עושה את הטריק המלוכלך הזה של לסיים כל פרק בקליף האנגר קטן שגורם לך לומר "טוב שיט, עכשיו אני חייב לראות עוד פרק", אבל מה לעשות. הטריק הזה עובד.
ובכל זאת, יש רגעים שבהם מרגיש כאילו עורך הסדרה הרגיש קצת יותר מדי בנוח להכניס תיאורים גרפיים של התעללות מינית בקטינים. בחלק מהעדויות ממש רואים על המסך נפגעים שמספרים בצורה מרגשת ומטלטלת על הפגיעה שעברו בניקלודיאון, כשחלקם באופן מכוון בוחרים להעלים את הפרטים הגרפיים של מה בדיוק אותם פוגעים עשו להם. כדי "להשלים" את הפערים הללו, העורכים בוחרים מדי פעם לשלב על גבי המסך צילומים מתוך המסמכים המשפטיים שעוסקים באותן פגיעות מיניות, ושם צצות מילים שעדיף לא לצטט - אבל נותנות לנו כצופים רושם קצת יותר מדי ברור של מה שקרה שם. הרגעים האלו כבר גובלים בסנאף, ויכולנו להסתדר בלעדיהם ולהסתפק בתיאורים של המסע הרגשי המאוד מטלטל שהנפגעים בחרו לשתף אותנו בו.
"שקט על הסט" עושה עבודה מצוינת בהצגת את המורכבות של סיפור דן שניידר. היא לא מחדשת הרבה ברמת הפרטים והסיפורים עצמם למי שכבר בקיא בנושא - אבל היא בנויה בצורה שנותנת תמונה קצת יותר מלאה ומורכבת על איך הדברים, לאט לאט ובאופן הדרגתי, הגיעו למקום שהגיעו אליו. הסדרה נפתחת על רקע על שניידר עצמו, ומציגה איך צבר את המעמד והאמון בניקלודיאון עד שהגיע לתואר המלך הבלתי מעורער של אותן הפקות. רק כשרואים את ההדרגתיות שבה שניידר התחיל לנצל את כוחו לרעה, אפשר להבין איך הגענו למצב שבו הסדרה "ויקטוריוס" היא פחות או יותר פורנו רך - שמיועד יותר לצופים מבוגרים שצריכים להיות מאחורי סורג ובריח מאשר לצופים בגיל ההתבגרות.
במקביל, הסדרה נותנת מקום לנפגעים רבים שזו הפעם הראשונה שבה הם משמיעים את קולם בפומבי. אפשר למצוא ביניהם כותבות שחוו התעמרות, אפליה והערות מיניות כשעבדו לצד שניידר, וכן ילדים שנאלצו לספוג השפלות, עבודה של שעות ארוכות בניגוד לחוקי העסקת ילדים וצילומים בצורה מינית שלא תמיד היה להם נוח איתה. ככל שהיא ממשיכה, "שקט על הסט" מגיעה גם לכמה עדויות קשות ומטלטלות במיוחד על פגיעות מיניות קשות, מצד כמה וכמה אנשים שעבדו בניקלודיאון באותה תקופה וכאמור אף הורשעו.
אחד מהרגעים הכי קשים ומורכבים בסדרה הוא העדות של דרייק בל, שנחשבת לחשיפה הגדולה ביותר של התוכנית. העדות של בל, כוכב "דרייק וג'וש", נוגעת לבריאן פק - שחקן ומאמן דיאלוגים שעבד בסדרות רבות של שניידר, והורשע בעבירות מין קשות שביצע כלפי ילד שהכיר מעבודתו בסדרה של הערוץ. עד כה היו הרבה ספקולציות סביב זהות הילד, כשהרבה חשבו שמדובר דווקא באמנדה ביינס ("המופע של אמנדה"). אבל ב"שקט על הסט" בל מתייצב וחשף לראשונה שמדובר בו.
דיסקליימר שחשוב לציין לגבי דרייק בל הוא שבל בעצמו הואשם בשנים האחרונות בכמה עבירות שמערבות נערות קטינות והתעללות פיזית בחברתו לשעבר. היו קולות ברשת שטענו ש"שקט על הסט" נתנה מקום לפוגע מיני ועשתה לו שירות מאוד טוב כשהגבירה את האמפתיה כלפיו וניסתה "לנקות" את שמו. אני לא כאן כדי לתת תשובה חד משמעית על הדבר הזה - וכל מה שאפשר לומר זה שהעדות של בל נותנת הרבה הקשרים והסברים לאופן שבו נשאב להרס עצמי והפך לפוגע ומתעלל בעצמו.
כששומעים סיפורים מהסוג שמופיע ב"שקט על הסט", האינסטינקט שלנו הוא לומר "איפה ההורים שלו היו? איך הם נתנו לזה לקרות?". אבל הסיפור של בל כל כך שובר לב בדיוק בגלל שאבא שלו היה שם, עשה כל מה שיכול היה לעשות כדי לא לתת לזה לקרות - ונכשל. בל מספר איך בריאן פק עשה לו כל וריאציה אפשרית של מניפולציות, גרומינג וגזלייטינג כדי לגרום לו להיפגש איתו שוב ושוב ולעשות בו כרצונו. אביו של בל התחיל לשים לב להתנהגות חשודה מצדו של פק, ודרש בתוקף שלא יאפשרו לבנו להיות איתו לבד. פק השתמש בכל מניפולציה אפשרית כדי לגרום לבל הצעיר לחשוב שאביו מחבל לו בדרכו המקצועית, עד שאביו נדחק החוצה ונותק כל קשר איתו. בריאן פק הפך להיות האדם הבוגר הכי משמעותי בחייו של דרייק בל, האדם בעל הכוח וההשפעה הגדולים ביותר עליו, וגם לאדם שפוגע בו מינית שוב ושוב. לשמוע את בל מתאר איך בכל פעם שהיה בדרכו אליו, הוא כבר ידע שזה הולך להגיע, היה אחד הדברים הקשים ושוברי הלב שראיתי בטלוויזיה.
מאז שהסדרה יצאה, הספיקו לצוץ ברשת עוד ועוד עדויות של אנשים שעבדו בעברם בניקלודיאון וחוו דברים דומים. שניידר עצמו פרסם ריאיון הזוי בערוץ היוטיוב שלו, שבו שחקן מ"איי קארלי" יושב ופחות או יותר מאפשר לו להגן על עצמו ולומר משפטים מעורפלים כמו "חלק מהדברים שעשיתי בתחילת דרכי כבר לא הייתי עושה היום". המסקנה המתסכלת הגדולה שיוצאים איתה מהצפייה היא שניקלודיאון היה מקום שרצה, בראש ובראשונה, לעשות כסף, ולא חשב לרגע על איך הופכים את מפעל התוכן המפלצתי הזה למקום בטוח עבור הילדים והעובדים שפועלים בו. והתעלומה הגדולה, שלא בטוח שיש תשובה ברורה אליה, היא אם תעשיית הילדים למדה מטעויות העבר והפכה למקום בטוח יותר. או שאולי גם בעוד 20 שנה נצטרך לצפות בדוקו נוסף על הזוועות שמתרחשות ממש כרגע מתחת לאף שלנו, כדי שלילדים שלנו יהיה משהו לבהות בו? אני רוצה להאמין שאחרי MeToo האולפנים יהיו הרבה יותר זהירים ורגישים בנושאים האלו. אבל אולי אני נאיבי.