כנרקומן של הוליווד המסחרית, רוב התכנים בשפות זרות מרגישים לי כמו חיקוי זול ומתאמץ של הדבר האמיתי, שכולל משחק מוגזם עד גרוע, עם קאסט חובבני ובמקרה הטוב סמי-מקצועי. זה מקבל משנה תוקף כשזה מגיע לז'אנר הפעולה. האקשן האמריקאי מרשים ברוב הפעמים ומלא בפאתוס - תלוי בסרט וביוצר. מנגד, האקשן האירופאי מנסה להידמות לו אבל תמיד יוצא לו הפוך: אקסטרה מוגזם ואקסטרה מופרך (שלום לך "בית הנייר"). בנוסף, יש לאירופאים, בכל ז'אנר כמעט, נטייה לנדוד למחוזות המלודרמה. זה בדיוק המקרה בסדרה הצרפתית, החדשה והמצליחה של נטפליקס, שאלוהים יודע איך אפשר לתרגם את שמה לעברית אבל הנה ניסיון - "הפוּריה" ("Furies").
הפוריה הוא שם תואר שניתן לאישה עם סט יכולות מרשימות בעולם התחתון של פריז, שנשלט בידי מספר סנדקים, כאשר כל אחד מהסנדקים הללו אחראי על תחום מסוים בענף הפשע הפריזאי המשגשג. תפקיד של הפוריה בכל הסיפור הזה הוא לאזן את הכוחות ולשמש כסנגורית, שופטת ומוציאה להורג כשמתעוררת בעיה בין הכנופיות. אבל לא כל אישה יכולה להיות פוריה - התפקיד כפוי הטובה הזה עובר בירושה בין אם לבתה וכך הלאה.
בסדרה, הפוריה - מושג שמזכיר יותר אם פונדקאית מאשר גנגסטרית רצחנית - שנחשבת לרוח רפאים בקרב שוטרי פריז, נחשדת כמי שהתנקשה בחיי הוריה של לינה גראב (לינה אל ערבי), סטודנטית פריזאית צעירה שחיה חיים רגילים ונורמטיביים, ומתחזקת מערכת יחסים יציבה עם אלי, חברה השוטר. בעקבות מותם של הוריה, שעסקיהם היו קשורים קשר הדוק לפועלם של סנדקי כנופיות פריז, לינה נקלעת לקרוסלה מסחררת של תככים, מזימות, יריות, מכות ושאר תופינים מהעולם התחתון והמפוקפק של פריז, רק בלי קרואסונים, גבינות יוקרתיות וסיור במחיר מופקע במגדל אייפל. לאחר שהיא מבינה שהפוריה הופללה על לא עוול בכפה, היא חוברת אליה במטרה להגיע לחקר האמת. בדרך היא תגלה סודות אפלים עליה ועל משפחתה ואת ייעודה האמיתי.
נקודת המוצא של "הפוריה" היא חוסר הידע של לינה ברזי העולם התחתון הקשוח, ולראיה היא מקבלת בכל פרק החלטה יותר גרועה מקודמתה. כמות המכות שלינה אל ערב הצעירה חוטפת כאן היא חסרת תקדים. זה עוד נטע בי תקווה שנראה כאן דמות נשית שצומחת, מתפתחת, צוברת כוח ומטפסת לטופ. אז זהו שלא. זה מצטרף לעלילה מחוררת להפליא, דמויות שטוחות וחסרות רקע או ידע מקדים לגביהן. כל פרק מתהדר בטוויסט אחר שמגלה טפח נוסף בסיפור של לינה. זוהי נקודת החוזקה של "הפוריה". אם היא הייתה מושקעת תסריטאית טיפה יותר, התפניות בעלילה היו יכולות לקבל אימפקט משמעותי יותר ולסת שמוטה.
בכל הנוגע לסצנות האקשן - ניכרים בהן השקעה ומאמצים רבים. בקטגוריה שתחתה היא מקוטלגת, "הפוריה" עושה עבודה לא רעה. אומנם לא מדובר בסצנות לפנתיאון, אבל חלק נכבד מהן מספק את ליטרת אבק השריפה, האלימות, האיברים הכרותים והדם המתבקשת. יתר על כן, יש כאן השראה די עמומה מעולמו המופרך של ג'ון וויק. ראשית, האקשן המוגזם והמתוזמר, המשלב יריות לראש והחטפת מכות בפרי סטייל. שנית, ההתייחסות לעולם הפשע של פריז. לג'וני בוי יש את "השולחן הגבוה", שמאגד סביבו את הגנגסטרים הגדולים בעולם. ל"הפוריה" יש את האולימפוס, היכל ענק שמזכיר כנסיה אירופאית גרנדיוזית, שבו ממוקם שולחן, שלאורכו ישובים כל סנדקי העיר ומחליטים את מה שהם מחליטים. ברוב הזמן זה איך מחסלים את הפוריה הזו (לא נחשוף מדוע מפאת ספוילרים וזה).
תצוגות משחק פושרות, מעצבנות ובלתי זכירות, אקשן טוב יחסית אבל יומרני, רצינות מנופחת ומלודרמה בכיינית ללא שמץ של הומור לא משאירים מקום לספק - "הפוריה" מגלם בתוכו ומאשש את מה שתמיד חשבתי על סדרות אירופאיות מסוגה: זה פשוט לא זה. יש מצב שחובבי אקשן פשטני ימצאו בה משהו טוב ומספק. לאחרים? היא אולי יכולה לעבוד כסדרה שרואים בזמן שאוכלים ארוחת צהריים.